לפניכם גימטריאות ורמזים לפרשת ויחי.

השנים הטובות

הפסוק הראשון בפרשה מסכם את ימי חייו של יעקב: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה". מסתבר שבפסוק זה מסתתרים רמזים רבים:

כאמור בפסוק, יעקב חי במצרים 17 שנה. היו אלו השנים הטובות והמאושרות ביותר שלו, וסימן לכך הוא: שבע עשרה בגימטריא "טוב". חכמינו זכרונם לברכה ציינו (והדברים מצוטטים ב'בעל הטורים'), כי יעקב גידל את יוסף עד הגיעו לגיל שבע עשרה (אז נמכר על ידי אחיו) – וכנגדם היו שבע עשרה שנותיו של יעקב במצרים, שבהם יוסף הוא שהחזיקו ודאג לכל צרכיו.

אפשר לומר עוד, כי החיים הטובים של יעקב הם כל השנים בהם היה ביחד עם בנו האהוב יוסף – הן 17 השנים הראשונות מאז נולד, והן 17 השנים האחרונות במצרים. ביחד אנו מקבלים את המספר 34, ואכן המלה "ויחי" שווה 34, ללמדך כי 34 שנים היו השנים שבהם יעקב "חי" באמת, ביחד עם בנו יוסף (גם רמז זה מובא ב'בעל הטורים').

בכל מקרה, מספר שנות החיים של יעקב רחוק מגילו של יצחק אביו שהגיע לגיל 180 – ליעקב חסרים 33 שנים. חז"ל מסבירים, שכאשר לבן חיפש את ה"תרפים" שלו – אותם גנבה לו רחל בתו – הצטרף יעקב (שלא ידע שרחל היא שלקחה) לחיפושיו, ואף אמר לו בחריפות1 : "עם אשר תמצא את אל-היך – לא יחיה"! הקללה התקיימה ורחל הלכה לעולמה זמן לא רב לאחר מכן, אולם גם ביעקב עצמו פגעו הדברים, וכיון שהוא אמר "לא יחיה" הרי שנלקחו ממנו שנות חיים במספר "יחיה" = 33.

[נציין כי במאמרנו לפרשת ויגש הזכרנו (מתוך ספר הזוהר) סיבה חיובית לכך שחסרו שנותיו של יעקב, והיא שהוא העניק משנות חייו לדוד המלך. עוד יצויין, כי במדרשי חז"ל נאמר שדוד המלך חיבר את ספר התהלים שיש בו 147 מזמורים, כנגד 147 שנותיו של יעקב (בספר התהלים שלפנינו קיימים 150 מזמורים, אך לפי המסורת יש כמה מזמורים המתחברים יחד וכך יש רק 1472 )].

לא מתחשבים בהפרש של אחד

מי שעוקב אחרי הגימטריאות שבטור זה, רואה כי לפעמים החשבון לא מדוייק עד הסוף ויש הפרש של אחד. כלל זה – שלא מתחשבים בהפרש של אחד – הוא כלל עתיק שנקבע על ידי הפרשנים הקדמונים, כשהם מטעימים אותו בכמה צורות (אחת מהם: בנוסף לערך המספרי של כל אות בפני עצמה, סופרים גם את המילה עצמה. בספרי הרמזים קוראים לפעולה זו "עם הכולל").

מה שמעניין הוא, שיש לכלל זה אסמכתא גלויה למדי בפסוק בפרשה (כך כותב החיד"א – בספרו "דבש לפי"3 ):

יעקב אבינו מברך את יוסף בנו, ו"משדרג" את מעמדם של בני יוסף. עד כה הם היו 'עוד' נכדים, בין כל הנכדים הרבים, וכעת יעקב הופך אותם להיות כמו חלק מן הבנים עצמם: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"4 – כמו ש"ראובן" ו"שמעון" הם אבות לשבטים שלמים, כך "אפרים" ו"מנשה" נחשבים לשני שבטים חשובים בעצמם (כלומר: שבט יוסף 'מתפצל' לשני שבטים).

כשלומדים דברים אלו של יעקב לפי פשוטם, אין כאן שום כוונה לגימטריאות וחשבונות; אך כשכן נעשה חשבון נגלה שאכן יש השוואה מספרית בין "ראובן ושמעון" לבין "אפרים ומנשה" – לשני הצמדים יש אותה גימטריא. אלא שיש הפרש של אחד: "ראובן ושמעון" שווים 731, ואילו "אפרים ומנשה" שוים 732. כנראה שזהו באמת החידוש – למרות ההפרש, בכל זאת אני משווה ביניהם: "אפרים ומנשה - כראובן ושמעון"... כי הפרש של אחד לא מפריע.

ובהקשר זה מעניין לציין (מדברי רבי יהודה החסיד5 ), שהמלים המפורסמות (שגם הם מפרשת השבוע): "בן פֹּרת יוסף" שווים גם כן 732, ממש כמו "אפרים ומנשה" (ובלי הפרשים...).

מה מסתתר בפסוק בן פורת יוסף

אם כבר הזכרנו את המלים "בן פֹּרת יוסף" – הנה רמז יפה המתאים לשמחת חתן וכלה (שהובא בספר 'אור התורה'6 – מאת אדמו"ר ה'צמח צדק' – בפרשתנו):

המלה "פרת" פירושה – פריה ורביה, דבר השייך לשמחת חתן וכלה שאנו מברכים אותם כי יזכו לפרות ולרבות. ובכן: "פרת" שווה 680, מספר הכולל 5 פעמים את ערכה של המלה "קול" (136 כפול 5 = 680) – רמז ל"חמשת הקולות" שאנו מוצאים בברכה האחרונה של הנישואין ("קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם").

[בספר "שער הכולל"7 מציין בהקשר זה, כי המנהג הוא לשבור כוס – מזכוכית או מחרס - בעת שמחת הנישואין (לאחר אמירת הברכה האחרונה שהזכרנו, שיש בה חמש פעמים "קול"). כוס זו נקראת בספרים הקדומים בשם "צנצנת", ולפי מה שהזכרנו מובן הקשר שלה למעמד: המלה "צנצנת" שווה גם כן 680, כמו המלה "פרת"].

'בעל הטורים' מוסיף עוד שני רמזים המסתתרים במלה "פֹּרָת": "פרת" מזכיר לנו את הפרות שראה פרעה בחלומו, וכשנהפוך את האותיות נקבל את המלה "פתר" – יוסף פתר את החלומות (של הפרות ושל השבלים) וכך עלה לגדולה.

השכר של יששכר

אחד השבטים שיעקב מדבר בשבחו הוא יששכר: "יששכר חמור גרם, רובץ בין המשפתיים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד"8 .

ההשוואה של יששכר לחמור היא במובן החיובי – במשמעות של עמל, חריצות והתמסרות, כמו חמור הנושא עול כבד בהכנעה ובהתמדה. לפי דברי חז"ל, בני שבט יששכר הצטיינו בתחום הלימוד והידע התורני – מתוך התמדה ועמל רב. המלה "חמור" היא גם נוטריקון: חכם מופלא ורב רבנן9 .

ובענין זה מגלה לנו הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון דבר יפה10 :

חז"ל11 מדברים על שתי רמות בלומדי התורה, והם מתבססים על פסוק שבו נאמר12 : "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו". לאמיתו של דבר, גם זה "אשר לא עבדו" הוא צדיק גמור, וההבדל בינו לבין מי שזכה לתואר "עובד אלוקים" הוא די קטן:

בימים עברו לא היו כמעט ספרים, ולכן היתה הקפדה מיוחדת על חזרה ושינון של כל פרק, כדי שהדברים לא ילכו לאיבוד. המנהג הרגיל היה שחוזרים ומשננים את הפרק הנלמד 100 פעמים, ומי שהתאמץ במיוחד והוסיף לשנן עוד פעם אחת – במקום 100 הוא שינן 101 פעמים – זכה לתואר המחמיא "עובד אלוקים"; כי אמנם מדובר בהבדל של פעם אחת בלבד, אך הפעם האחת הזאת כרוכה במאמץ חריג של יציאה מההרגלים.

חז"ל מביאים לכך משל מ"שוק של חַמָרים": יש את התעריף הרגיל – השכרת חמור למרחק של עשר פרסאות עולה זוז; וכשאדם רוצה לחרוג מכך ולשכור את החמור לאחד עשר פרסאות, הוא ישלם כפול: שני זוזים במקום אחד – בשל העובדה שהוא חורג מהשיגרה (למרות שהחריגה היא לא גדולה).

מדוע הבאנו משל דוקא מ"שוק של חַמָרים"? לפי מה שהזכרנו זה מובן: החמור הוא הסמל של ההתמדה, העמל והיגיעה בלימוד התורה, וזו הסיבה שיששכר נמשל ל"חמור גרם" שעליו נאמר "ויט שכמו לסבול" – הוא מקבל על עצמו עול כבד.

עכשיו נתבונן שוב בדברי השבח על יששכר – "ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד", ונראה בהם רמז לשני סוגי הלומדים – אלו שמשננים "רק" 100 פעמים, ואלו שמוסיפים ומשננים 101:

המלה "מס" שווה 100. וכשכתוב "ויהי למס" – נרמז כאן הלימוד הראוי, שינון וחזרה 100 פעמים של החומר הנלמד.

אולם יש רמה יותר גבוהה, של מי שמתאמץ ומשנן 101 פעמים. עליו נאמר ההמשך: "ויהי למס – עובד"; מי ש'עובר' את ה"מס" (=100) וממשיך לפעם ה-101, נקרא "עובד אלוקים"!

ובכל מקרה, העמל והיגיעה – משתלמים. העבודה בלימוד ושינון דברי התורה היא קשה, אבל הקב"ה מבטיח לתת שכר על כך. בספר הזוהר נאמר13 , כי זהו הרמז בשם השבט "יששכר" – "יֵש שכר"! [המלה "יש" יש בה גם רמז מספרי, וכדברי חז"ל14 : "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשר עולמות" – כמנין "יש", וכמו שכתוב בספר משלי15 : "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא"].

כמו השמש וגם כמו הירח

נסיים ברמז מעניין שמביא 'בעל הטורים', והוא נוגע לכל השבטים – בני יעקב – יחד:

כשנקח את כל האותיות הראשונות שבדברי יעקב אל בניו – לדוגמא, בשבט יששכר שהזכרנו: נקח את האות ח', שבה מתחילים דברי הברכה אליו (לאחר איזכור השם עצמו: "יששכר - חמור גרם") – ונצרפם יחד16 נקבל את המספר 365; וכשנקח את כל האותיות האחרונות – לדוגמא, בשבט יששכר: נקח את האות ד', שבה מסתיימת הברכה אליו ("ויהי למס עובד") – ונצרף אותם17 , נקבל את המספר 354.

המספר 365 הוא מספר מיוחד – שנת החמה, הנקבעת לפי סיבוב השמש, מורכבת מ-365 יום; וגם המספר 354 הוא מספר מיוחד – כי שנת הלבנה, הנקבעת לפי 12 סיבובים של הירח, מורכבת מ-354 ימים (הערה: השנה היהודית מושפעת גם ממהלך החמה וגם ממהלך הלבנה, ולכן מספר הימים המדוייק משתנה משנה לשנה).

העובדה שברכותיהם של השבטים מתחילות במספר ימי החמה (365) ומסתיימות במספר ימי הלבנה (354), רומזת לכך שכוחם ועוצמתם של בני ישראל שקול כנגד החמה והלבנה גם יחד, וכשם שהשמש והירח מתמידים בסיבובם ללא הפסקה – כך עם ישראל חי וקיים לעד ולנצח נצחים.