"מייד אין מצרים"

ישנה מסורת על-פיה נוהגים לחגוג את סיום קריאת כל התורה או התלמוד בטקס חגיגי. באירועים אלו נהוג שחתן התורה יישא בפני קהל המתפללים דברי הסבר ובהם יקשר בין תחילת הספר לסופו, ומתוך כך יחשוף נושא נסתר העובר כחוט השני דרך היצירה כולה.

פרשת השבוע – פרשת "ויחי" – היא הפרשה המסיימת את ספר בראשית כולו. איזה קשר אנו יכולים למצוא בין תחילת הספר לסופו? חלקו הראשון מספר את סיפור בריאת העולם, ואילו סופו עוסק במגוריהם של יעקב ובני ישראל במצרים.

מהי הבריאה? – הבריאה אינה רק "המפץ הגדול" וגם לא אך ורק תכנית-על תבונית, אלא היא מהווה ביטוי לתכלית גבוהה ועמוקה הרבה יותר. המיסטיקנים מלמדים שאלוקים לא רצה להסתפק במלאכים המשבחים אותו בשמים. הוא רצה ישויות ארציות, גברים ונשים בשר ודם שיש להם תאוות אנושיות וחיים במישור הפיזי, ועם זאת הם מסוגלים להתעלות מעל הרגע החולף ולחוות את התכלית הרוחנית של היקום. הוא רצה בני אדם שלמרות היותם חשופים לכל הסחות-הדעת הקשורות וכרוכות בקיום הפיזי – החל בחופשות על חוף הים וכלה במכירות סוף עונה – עדיין יישארו ממוקדים במישור הרוחני.

כשאנו מעניקים לחיינו החומריים ערך רוחני ותחושת תכלית גבוהה יותר, משמעות עמוקה יותר, גורל ונצחיות, אזי אנו מגשימים את תכניתו המקורית של בורא העולם להביא את השמים אל הארץ ולבנות לאלוקים בית בעולם הפיזי, שלעתים תכופות הוא גס, מחוספס ורצוף מכשולים.

וכאן טמון הקשר שבין תחילת ספר בראשית לסופו. להיות יהודי טוב בארץ הקודש זה עניין אחד. להישאר קדוש ושמימי גם בתוך סירי הבשר של מצרים – זה כבר עניין אחר. מצרים באותה התקופה ייצגה את שיא הניוון. העובדה שבני ישראל ירדו למצרים והצליחו להישאר נאמנים לצורת החיים שציווה אלוקי ישראל, פירושה כי הם הצליחו לחבר בין השמים לארץ באופן מרשים ביותר. לחיות חיים מוסריים וגאים בתוך חברה מנוונת מבחינה מוסרית מעניקות תוקף וצידוק לרעיון הבריאה ולהחלטתו של הבורא לברוא בני אדם היכולים לבחור בבחירה חופשית כיצד לחיות את חייהם.

אולי זו הסיבה לכך שיעקב בחר לברך את אפרים ואת מנשה, בניו של יוסף, במילים "בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה..." (בראשית מח, כ). זוהי הברכה המסורתית שבה אנו מברכים את ילדינו עד היום – שיגדלו ויהיו כאפרים וכמנשה. אך מדוע? מדוע לא קיווה יעקב שידמו לבניו שלו, לשנים עשר שבטי ישראל?

אחת התשובות לשאלה זו היא שמתוך כל 70 ילדיו ונכדיו של יעקב הנזכרים בתורה, אפרים ומנשה היו היחידים שנולדו במצרים וחיו שם במשך כל חייהם. יעקב ידע שבדורות הבאים היהודים יחזרו לנדוד דרך ה"מצרים" הפרטית שלהם, דרך גלויותיהם האישיות. הוא הבין שההיסטוריה היהודית נועדה להיות רצופה ובאתגרים. לכן הצעירים היהודים זקוקים לדוגמה אישית בדמותם של אנשים כאפרים וכמנשה, שנולדו והתחנכו במצרים ולמרות זאת נשארו נאמנים למורשתו של יעקב, שהיה בן בית בחצר פרעה אך המשיך לחיות חיים יהודיים של צדקה ושל חסד.

ילדי דור האייפוד זקוקים לגיבורים שיוכלו לשמש להם דוגמה והשראה. בניו של יוסף נאלצו לחצות את גלי הסערה במצרים ובכל זאת לא שכחו מי הם באמת. כאשר ילדים שהם "תוצרת 2007" יוסיפו להיות קשורים מבחינה רוחנית לדרכו השמימית של הבורא, אזי נצליח ליצור את הדירה לאלוקים, עבורה נוצר העולם הזה מלכתחילה.