"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט, א).

"ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה". (התלמוד)

הסבר זה מעלה את השאלה המתבקשת: מדוע רצה יעקב לעשות דבר שכזה? מה הוא ביקש להשיג בכך? לו ידעו את בני ישראל את תאריך ביאתו של המשיח, האם הם לא היו נכנסים לדיכאון? האם הידיעה שהגאולה תבוא בעוד למעלה מ-3,500 שנה לא הייתה עבורם מקור לייאוש ולרפיון ידיים?

ההזדמנות

ב"שירת הים" (השיר אותו שרו בני ישראל על חוף ים סוף לאחר שניצלו מצבא פרעה) כתוב: " תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'; מקדש א-דוני כוננו ידיך". ספר הזוהר מסביר כי אילו היינו ראויים לכך, היה אלוקים בכבודו ובעצמו מביא אותנו אל ארץ הקודש ומקים את בית המקדש בירושלים. במלים אחרות, יציאת מצרים הייתה יכולה להיות הגאולה השלימה והסופית. רק בעטייה של שרשרת חטאים שלנו (ביניהם חטא עגל הזהב וחטא המרגלים) נגזר שכניסתנו לארץ ישראל ובניין בית המקדש ייעשו בידי אדם ולפיכך לא יהיו נצחיים. אנו עדיין ממתינים ליום שבו אלוקים בעצמו יאסוף אותנו מכל קצוות הארץ ויבנה מחדש את בית המקדש, ובכך יהפוך את נוכחותו בחיינו לנוכחות נצחית ובלתי-מנוצחת.

למעשה, זה היה ה"קץ" שיעקב ביקש לגלוֹת. פטירתו של יעקב הייתה 193 שנה לפני יציאת מצרים, אולם בפוטנציאל היה זה זמן קרוב לסיום הגלות. יתרה מזאת, "קץ הימים" אינו זמן קבוע אלא "המועד האחרון" – נקודת זמן המסמנת את התאריך המאוחר ביותר שבו תתרחש הגאולה; אך ניתן גם לזרז אותה באמצעות מעשיהם הטובים של בני האדם. כך אנו רואים שיציאת מצרים התרחשה לאחר 210 שנה במצרים, זמן ניכר לפני קו הסיום הסופי שלה, 400 השנה עליהם התנבא אברהם.

לכך התכוון יעקב ברצונו לגלות את הקץ. אילו ידענו שיציאת מצרים הייתה אמורה להיות הגאולה הסופית והמוחלטת, היינו נחפזים לנצל את ההזדמנות ולוודא שהפוטנציאל המלא של אירוע זה אכן יוגשם ויתממש.

בנייה בעלטה

אף על פי כן מנע אלוקים מיעקב לגלות זאת לבניו. כי קץ הימים נועד להישאר בבחינת מסתורין. כדי שהאדם ישתתף באמת בשכלול הבריאה, יש הכרח שהוא לא ידע את מסגרת הזמן המוקצבת עד ביאת המשיח.

כפי שאמרנו, הגאולה הסופית היא מעשה שמימי, נצחי ומוחלט. מתוך כך, הדרך היחידה שבה ניתן לאדם למלא תפקיד חשוב בהתרחשותו של האירוע הזה היא לעשות מעשים שאף הם נצחיים ומוחלטים. מכאן מצב הגלוּת שבו אנו מוצאים עצמנו כיום – מצב של התקה פיזית ורוחנית, מצב שבו ידו המנחה של אלוקים לוטה בערפל, ונדמה שחיינו נטושים ונשלטים על ידי גחמה ומקריות. כאשר אדם שומר על יושרו ונאמנותו לאלוקים אפילו בתנאים כאלה, הוא פועל מתוך מחויבות נצחית המסוגלת להישאר איתנה על אף טלטלות הזמן והמקום.

לפיכך, גלות אינה רק דבר-מה שממנו עלינו להיות נגאלים, אלא גם מצב המאפשר לנו להשתתף באופן משמעותי בתהליך הגאולה. גלות משמעותה לשהות באפלה, להתגורר בעולם שבו התוכן הרוחני העשיר חבוי בתוך הקליפה הגופנית העוטפת אותו; עולם חירש לצלצולי שעון-ההיסטוריה הקוסמי ועיוור להתקדמותו היציבה שלו עצמו לקראת מצב של שלמות הרמונית. רק בתנאים כאלה מעשינו החיוביים חדורים בנצחיות האופיינית לאקט המשיחי. לו ידענו מתי יגיע קץ הימים היינו פועלים מתוך תודעה של "בינתיים", בפרספקטיבה של התמונה הברורה שהייתה לנו על התקדמות ההיסטוריה לקראת שלמות.

ידיעה על-מודעת

ואולם יעקב כן גילה לנו את קץ הימים. אמנם הוא לא גילה לנו בדיוק מתי המשיח יבוא, שכן אלוקים מנע ממנו לעשות כך, ברצותו להבטיח שמצב הגלות יהיה מושלם ולפיכך יניב בנו מחויבות נצחית להפוך לשותפים אמיתיים בעולם המושלם-השמימי של המשיח. אולם כבר לעצם העובדה שהוא רצה לגלות לנו הייתה השפעה: התורה אומרת שאלוקים נענה לרצון יראיו; כך שאם יעקב רצה שנדע, ידע זה אכן הועבר אלינו, ברמה זו או אחרת.

יתר על כן, יעקב הוא אחד משלושת האבות של ישראל, שעליהם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שבמשך כל חייהם הם שימשו כ"מרכבה" בשירות הרצון האלוקי. לו רצה יעקב שנדע את מועד קץ הימים, בוודאי שרצון זה תאם לחלוטין לרצון הבורא. אלוקים רצה שנרצה לדעת, ושאכן נדע, כדי שהרצון והידיעה האלה יהוו בתוכנו כוח מניע. אלא שבה בעת אלוקים אינו מתיר לנו לדעת מפורשות, כדי שמעשינו יהיו אמיתיים ובלתי תלויים בדבר, כלומר, שלא יהיו מותנים ב"מידע פנימי" כזה.

אנו חיים אפוא את חיינו בעלטה, ללא כל ידיעה מודעת של מקומנו בהיסטוריה. כמה שניות לפני זריחת השמש אנו רואים רק לילה שחור ואפל. אולם זהו רק המישור השטחי ביותר של חיינו, המישור שאנו פועלים בו כדי להביא גאולה לעולם. מתחת המישור זה קיימת נשמה יודעת – נשמה המכוונת ללוח הזמנים העליון – נשמה רגישה לרגעים המוצלחים ביותר להשגת הגאולה ואף מצוידת בעוצמה הנחוצה לגילוי ולחשיפה של הידע והפוטנציאל הללו.