מדוע פרשת השבוע - המתארת את קצם של חיי יעקב, את מותו ואת לווייתו – נושאת את השם "ויחי"?

הרשו לי להישאר נאמן למסורת היהודית ולנסות להשיב על שאלה בשאלה. מעניין לציין, כי התורה למעשה אף פעם לא מצהירה שיעקב נפטר. כתוב בפשטות, "ויגווע וייאסף אל עמיו" (בראשית מט, לג). על כך טען אחד מחכמי התלמוד כי "יעקב אבינו לא מת מעולם". על כך חלקו עמיתיו והקשו, "אם כך, האם הם קברו את יעקב ללא כל סיבה? האם הספידוהו לשווא?" ועל כך משיב התלמוד, "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים" (תלמוד בבלי, תענית ה, ב).

החיים לא מסתיימים בקבר. הנשמה אף פעם לא מתה, והעבודה הטובה שעושים בני האדם, גברים ונשים גם יחד, עלי אדמות, ממשיכה לחיות הרבה אחרי פטירתם הפיזית. יתר על כן, אם מתרחשת התחדשות, אם ילדים מחקים את דוגמת אבותיהם, אזי המורים וההורים ממשיכים לחיות דרך ילדיהם.

כאשר יעקב עמד לנשום את נשימתו האחרונה, הוא קרא לילדיו להתאסף סביב מיטתו. פרשת השבוע מספרת מה הוא אמר לכל אחד מהם. אבל התורה שבעל-פה נותנת לנו דיווח על מה שקרה מאחורי הקלעים. כנראה שיעקב היה מודאג ורצה לדעת אם כל צאצאיו שומרים את אמונתם ואת דתם, ואת דאגתו הוא הביע בפניהם במעמד הזה. הם השיבו, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בכך הם אמרו שאביהם, אלוקי ישראל, יהיה תמיד גם אלוקיהם שלהם. יעקב התנחם ונרגע, והשיב, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – או ליתר פשטות, "ברוך השם!".

כאשר נשארו כל ילדיו של יעקב נאמנים למסורתו ולדתו, לא היה זה רק למען זכרו של יעקב, אלא הייתה זו מתנת חיי הנצח שהוענקה לו. רוחו מוסיפה לחיות, פועלו ועבודת חייו ממשיכים לשגשג והוא עדיין חי ונוכח בעולם הזה, בעוד נשמתו ממשיכה לחיות בעולם הבא.

לפני כמה שבועות הייתה לי הזכות להשתתף בכינוס הבינלאומי של שליחי חב"ד-ליובאוויטש בניו-יורק. במסיבת הסיום השתתפו למעלה מ-2000 רבנים ומאות מנהיגי קהילות נוספים. אחד הרגעים המיוחדים ביותר עבורי באירוע הזה, שהיה מאוד רב-עוצמה מבחינתי, היה הרגע שבו יושב ראש הכינוס, הרב משה קוטלרסקי, עשה את הסבב הגלובלי המפורסם שלו. אמנם התגאיתי לקום ולייצג את דרום-אפריקה בהגיע תורנו, אך היה רגע גאה ונוגע ללב אף יותר, כאשר השלוחים נתבקשו לציין באיזה עשור הם יצאו לשרת את קהילותיהם כשלוחי הרבי. קומץ גברים קשישים קמו על רגליהם כשנזכרו שנות ה-1940, קבוצה קצת גדולה יותר של רבנים ותיקים קמה כשנזכרו שנות ה-1950, וכן האלה, לכל עשור מן העשורים הבאים הייתה קבוצה קצת גדולה יותר שייצגה אותו. אבל כאשר נקראו מי שיצאו לשרת את קהילותיהם ברחבי העולם אחרי שנת 1994 – כלומר, אחרי פטירתו של הרבי – קמו מאות רבנים צעירים. ברגע זה היה ברור לכל הנוכחים באולם הענק שיעקב מעולם לא מת. בדיוק כפי שחיים תלמידיו, ממשיכים את תורתו ועדיין נענים לקריאתו לצאת ולשנות את העולם, כך ממשיך אף הרבי לחיות. בין שפירוש הדבר לעקור לבלארוס או לבנגקוק, לסידני או לסיביר, לאלסקה או לתחתיתה של יבשת אפריקה, שליחותו של הרבי ממשיכה להניע אנשים, מילולית ורוחנית גם יחד.

ילדיו של יעקב העניקו לו חיי נצח בכך שהמשיכו לצעוד בשביל שהוא סלל. פרשה כזו נקראת בצדק פרשת "ויחי". אחרי ככלות הכל, ילדינו מעניקים לנו חיי נצח, וכך אף תלמידינו, שהם ילדינו הרוחנייים. הלוואי ולכל אחד מאתנו תהיה הזדמנות לגדל משפחות ותלמידים שיהיו תלמידים אמיתיים של ישראל, נאמנים ליעקב אבינו ולאלוקי ישראל. אמן.