אחד הסרטונים הכי ויראליים בשנה האחרונה, ואחד כזה שהותיר בי רושם עז עוד זמן רב אחרי שצפיתי בו, הוא סרטון אנימציה קצר המדגים את פרופורציות החיים. בסרטון אתה רואה כיצד בעל רכב פרטי מקנא ברכב היוקרה העומד לצדו ברמזור. "אילו רק הייתי מסוגל לרכוש אחד כזה" הוא חושב לעצמו, בעודו נוהג ברכב משפחתי לגיטימי לחלוטין. כעבור מספר ק"מ, זה כבר שליח פיצה רכוב על אופנוע המייחל לאוטו פשוט שכזה, ובהמשך נער שליחויות על אופניים שדווקא היה שמח לרכב על דו-גלגלי ממונע, והולך רגל מיוזע שבדמיונו חלום על אופניים פשוטות. מעל המדרכה בה הוא צועד יושבת ילדה במרפסת ביתה. הילדה יושבת בכיסא גלגלים ובועת טקסט המרחפת מעל ראשה מבהירה כי "מה לא הייתי נותנת בשביל היכולת ללכת. פשוט ללכת". ללמדך שמה שאתה לא תמיד מעריך כראוי, הוא חלומו, לעיתים הבלתי אפשרי, של האחר.

שרשרת המזון של היכולות להתנייע.

השבוע נזכרתי בסרטון הזה שוב.

המקום בו אני מתגורר סובל מבעיות תעבורה קשות. שילוב של גידול עצום במספר התושבים לצד היכולת הכלכלית העכשווית של כמעט 100% מהתושבים להחזיק ברכב, אם לא שניים אפילו. וכל זה כשבמקביל התשתיות עדיין נותרו כפי שהיו בזמן שבן-גוריון נבחר ברוב מוחץ לראשות הממשלה, כלומר כאלו שדווקא כן מאפשרות נסיעה בשני נתיבים בו זמנית, אבל לעגלה רתומה לסוס. מכל זה ביחד יוצא פקקי ענק – בעיקר בשעת התחלת הלימודים בשעות הבוקר, עצבים, תהיות ושאלות פילוסופיות לרוב ("מי נתן לך רישיון?!" או "האם אפשר לעשות סיבוב פרסה במקום, כשרוחב הכביש הוא בקושי רוחב המכונית?") ותחושת כאוס כללית.

כשסיימתי את הסיבוב היומי שלי באחד הבקרים, כבר הייתי טעון ועצבני שכמעט וקֵצף יצא לי מהאוזניים.

"ב'אנה, פשוט חוצפה. אין, אנשים פה לא יודעים לנהוג. ומה כל כך קשה לעשות את הכביש הזה לחד-סטרי? וליד הגן לִבנות מפרצי חנייה? וכל אימא צריכה לתת הרצאה לבן שלה בדיוק בכניסה לגן ולעכב את כל התנועה?" ללא ספק, מבעית הבעה דווקא לא סבלתי באותם רגעים...

הכל זרם ויצא ממני, למי שרק רצה לשמוע. וגם למי שלא. ואם רק היו מגישים לי פונקציה עם שלושה נעלמים, כנראה שמהעצבים הייתי מצליח לפתור גם אותה בכמה שניות.

רצתה ההשגחה הפרטית ואחד משומעיי היה חבר ותיק שמשמש היום כמנהל בית חב"ד ביישוב המרוחק כחצי שעה ממקום מגוריי. אותו חבר אמנם משמש ביישוב ככתובת האולטימטיבית לכל מה שקשור ליהדות, ובעצם לא רק, אבל דווקא עבורו הוא לא מצא את הפתרון ברמה המקומית: כיון שלאופי החינוך שהוא מבקש להעניק לילדיו אין ביקוש בקרב התושבים המקומיים, והוא מצדו לא מוכן להתפשר על איכות וערכי החינוך שהצאצאים יקבלו, יוצא כי מידי יום הוא מטעין את ששת ילדיו הקטנים ומפזר אותם במוסדות החינוך שנמצאים ביישוב בו אני מתגורר.

"אז אתה מבין"? פרקתי בפניו את לחץ הדם הגבוה שלי, "הכי גרוע זה ליד הגן של הבנים. תוהו ובוהו. רגע, לך יש שם ילד"? בן שיחי חייך. "יש לי שם ילד. ועוד אחד במעון. ועוד אחד בתלמוד תורה של הבנים, ועוד שתיים בבית הספר של הבנות. וזה", הוא הצביע על ילד חמוד במיוחד שהיה צמוד למכנסיו עם שקית שוקו ולחמנייה חצי נגוסה, "זה ברשימת המתנה. סטנדינג-ליסט... פשוט אין יותר מקום בגן המותאם לגילו, אז בינתיים הוא עוזר לאבא בסידורים שלו".

וואו. ומתי אתה מתחיל את הסיבוב שלך, התעניינתי? ובכן, מסתבר שהכי מאוחר שהם יוצאים מהבית זה בשעה 7:00 בבוקר. אחרת הם נשאבים לתוך פקקים איומים. לצורך כך, כל הבית מתעורר בשש וכעבור שעה כולם כבר באוטו, עם חולצת תלבושת, תיק וכריך ללימודים. תאמינו לי, זה לא ילדים, זה חיילים בשייטת... אה, ואם לא מספיקה הטירונות שהילדים עוברים מידי בוקר, אז מסתבר שאם המשפחה בכלל עובדת ביישוב שלישי, וכדי שתגיע בזמן כל המשפחה עוצרת קודם כל אצלה ונפרדת ממנה לשלום. "שטויות. סך הכל עוד סיבוב של עשר דקות" סיכם לי החבר את המסע היומי עם חיוך גדול ואמתי ושלוות נפש. וכל זה רק כיוון אחד, כן? יש גם חזור להזכירכם.

"ואני עומד פה ומתבכיין לך על העשר דקות היומיות שאני שורף על הכביש", חייכתי אליו חיוך של מבוכה, אבל גם של תודה על שהעניק לי את המדיד הנכון לחיי. שנינו הבנו מצוין באותו רגע עד כמה אני לא מעריך את הנוחות היחסית שיש לי ביחס אליו.

אם נסתכל סביבנו, נגלה עד כמה כדאי לפתוח את העיניים ולהגיד תודה לה' על מה שיש. עצירה בתחנת דלק ופגישה עם המתדלק העובד בשמש וליד חומרים מסוכנים תזכיר לי מה זו באמת עבודה קשה, קניה בסופר אצל הקופאית שמעבירה תשע שעות ביום בהעברת מוצרים בסורק האלקטרוני אולי תגרום לי שלא להתלונן יותר "על השחיקה שאני מרגיש". ביקור קצר במחלקת הפריות אולי תשכך את הכעס על הילדים ששוב פיזרו את הבית, וקפה קטן עם החבר שכבר כמעט בן 50 ועדיין לא התחתן תעשה פלאים לזוגיות שלי ושל אשתי.

ואולי את הסיכום הנכון ביותר ליחס, לקשר, להכלה ולאושר שאנו מעניקים לחיים שאנו חיים, נוכל למצוא בספר "היום יום" של הרבי מליובאוויטש:

"בעניינים הגשמיים, צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו, ולהודות לה' יתברך כי טוב על חסדו אתו עמו. בעניינים הרוחניים, צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו ולהתחנן לה' שייתן לו דעה טובה להתלמד ממנו וכח ועוז שיוכל לעלות בעילוי".