"בזכות הציצית והאמונה": רגליו של ינון כהן נקטעו, אבל הוא ממשיך בכל העוצמה

הפיצוץ החזק שהרעיד את מתקן האימונים של גולני באמצע החורף של שנת 2003, לא הותיר הרבה ספק באשר לתוצאותיו וכשהעשן התפזר, התגלה שכל 24 החיילים שהיו בכיתה נפצעו בצורה כזו או אחרת. טיל ה-RPG המיועד נגד טנקים שנורה בכיתה השאיר את כול הנוכחים מדממים ופצועים, מי יותר ומי פחות ורק בדרך נס אף אחד מהם לא מת מהפיצוץ הקטלני.

אם תראו אותו היום נשוי ואב לילד, מורה לאזרחות ומעביר הרצאות, עומד על רגליו, רץ, שוחה ואפילו צונח וגולש סקי, לא תאמינו שינון כהן היה הפצוע הקשה ביותר בתקרית ההיא ואיבד בה את שתי רגליו.

לחיצה גורלית אחת

"לא אשכח כמובן את היום ההוא. זה היה יום חורפי וקר, שמונה חודשים לאחר שהתגייסתי, כשסמל המחלקה קרא לנו להיכנס לאחת הכיתות כדי להכיר מקרוב את ה-RPG ודרכי ההפעלה שלו. הוא עמד במרכז החדר עם הטיל שהיה מונח על חצובה מותאמת כשכולנו יושבים סביבו בחצי עיגול ואני עומד בדיוק ממולו. ואז קרה הנס האישי שלי. כיוון שהפעילות הזו נערכה אחרי ימי אימונים ומסעות מתישים, נרדמתי באמצע התרגיל, הוא העיר אותי כמה פעמים ובסוף כעס עלי וביקש שאעמוד בזמן שכולם יושבים. אבל אז, המפקד טען את המטול בפצצה המתאימה ובטעות לחץ על ההדק. אני ולוחם נוסף נפצענו קשה, ארבעה חיילים אחרים נפגעו בינוני, תשעה קל ותשעת הנותרים לקו בהלם.

זירת הפיצוץ של הRPG

זה קרה תוך שניות. בתחילה היה פיצוץ מחריש אוזניים, כדור אש שעטף את החדר ואז הרגשתי משהו מפלח אותי וחותך אותי לשניים. הגוף שלי עף ימינה, ובו בזמן הרגליים שלי עפו שמאלה. הסתבר שהטיל עף לכיווני, פגע בי והתפוצץ חלקית. למזלי, בגלל המרחק הקצר הטיל לא התפוצץ (אחרת בטח היו במקום לפחות עשרה הרוגים) ונפגעתי מפיצוץ חלקי של ראש הנפץ ומסנפירי הטיל שחתכו בי. הייתה דממה לכמה שניות ואז החלו צרחות אימים מכל הכיוונים. כל אחד קרא לעזרה. אחד החיילים שהגיע לחלץ חיילים מתוך התופת, ניגש אלי וכשראה את המצב שלי חשב שאני מת והעדיף לגשת לעזור לחיילים אחרים. הרגשתי כאבים מטורפים בכל הגוף והייתה לי תחושה כאילו הרגליים שלי עולות בלהבות. למרות זאת הייתי בהכרה וכששמעתי צעקות מכולם לצאת החוצה מחשש לפיצוצי משנה בגלל תחמושת נוספת שהייתה בחדר, גררתי את עצמי החוצה בכוחות על טבעיים שגיליתי בעצמי באותו רגע. ואז, בחוץ, במקום בטוח, כשניגשו לטפל בי, הרשיתי לעצמי לאבד את ההכרה".

כשאני שואל את יינון למה הוא מגדיר זאת כנס, הוא לא מתבלבל. "אנשים לא מסוגלים להבין זאת, אבל מבחינתי מדובר בנס ממש. אם הייתי נשאר לשבת, הייתי 'חוטף' את הטיל ישירות בפנים ובפלג הגוף העליון ולא הייתי מדבר איתך היום. זה נס, כי למרות הפציעה הקשה שלי אני חי ונושם. הקמתי בית. אני אוכל, ישן, נוסע ממקום למקום וכמובן משתדל לעשות את מה שנדרש ממני כיהודי ולעבוד את ה'".

בין חיים ומוות, וקידוש של ליל שבת

הוא שכב יממה בין חיים למוות, ולמחרת, בליל שבת, פקח את עיניו. הוא ראה את ההורים שלו עומדים מסביב עם עיניים עייפות מבכי, דאגה ולילה ללא שינה והבר הראשון שאמר להם היה "תודו לה' שלפחות אני חי". "הורי כל כך התרגשו לשמוע את המילים האלו, שאותם רגעים לא יישכחו ממני אף פעם. אבא שלי עשה מיד קידוש של ליל שבת, שמבחינתו היה אקט של הודיה לקב"ה שנשארתי כאן בעולם הזה".

בשיקום

אבל יחד עם השמחה, העובדה שהוא נשאר בחיים, השאירה אותו לפני המלחמה האמתית של חייו. השיקום היה ארוך ומסובך ומלבד הטיפול הרפואי כלל מטבע הדברים גם טיפול שיקומי, פיזי ונפשי. בתוך תקופה קצרה הוא עבר לא פחות מ-35 ניתוחים, בגלל זיהומים רבים שנוצרו בגלדים.

ההסתגלות הנפשית למצב החדש הייתה קשה אפילו יותר. "הבנתי שהרגליים שלי נקטעו אבל לא הייתי מסוגל להביט ולראות מה בדיוק קרה לי. עד אז לא פגשתי אף פעם בקטוע רגלים ולא היה בי את הכוח הנפשי לעשות את הצעד הזה. הייתי בטוח שזה חלום רע שעוד פעם יהיה מאחורי, אבל מידי בוקר, מיד שקמתי הבנתי שהחלום הזה לא הולך להתפוגג אף פעם ורק אחרי חודש הצצתי על קצות הרגליים שלי והבנתי עם מה אני הולך להתמודד".

מי שניסה לעזור לו להישיר מבט למציאות ולהתמודד אתה היו אנשים שעברו קטיעות שהגיעו כדי לשתף אותם בסיפוריהם האישים. "האמת שהאנשים ההם, עם כל הרצון הטוב לא באמת עודדו אותי. אף אחד מהם לא היה ללא שתי רגליים והם הצליחו לתפקד עם קטיעה של איבר אחד בלבד. הייתי בטוח שלעומתם לא אוכל יותר לתפקד כאדם מן השורה".

ההתאוששות

בסופו של דבר הוא התאושש בגלל שתי סיבות. "הסיבה הראשונה, העיקרית, היא האמונה. במצב כזה מייאש אין אדם בעולם שיוכל לעזור לך באמת. אפשר לדבר, לנחם ולעודד אבל מי שלא חווה זאת לא יוכל באמת להיכנס למצב הזה. בסוף זה רק אני ואלוקים. זה היה הדבר היחיד שיכלתי באמת להתלות בו. דיברתי אתו הרבה ולמרות הכעס והכאב שהיה לי ידעתי שבסופו של דבר אני מאמין בו ואני יודע שעם כל הכאב הוא זה שהביא אותי למצב הזה מסיבות שאינני יכול לדעת והוא זה שירים אותי מהמצב שלי ועם המגבלות שנתן לי ייתן לי כוח להתמודד גם בהמשך הדרך. האמונה הזו הייתה סוד השיקום שלי. באותה נשימה הבנתי גם שדיכאון ועצבות יורידו אותי רק למטה ושאם ארצה באמת לשקם את עצמי אסור לי להתמודד עם רחמים עצמיים. בסופו של דבר, האמונה החזקה בבורא עולם הצליחה להשאיר אותי שפוי. ברגעים האלה כולם סביבך תומכים, אבל אין לך באמת עם מי לדבר. כל מה שנשאר לך ברגעים הקשים האלו זה רק לדבר עם הקב"ה ופשוט להיאחז בו, כי אין משהו אחר להיאחז בו. בלי אמונה חזקה לא הייתי יכול לעבור את זה בכלל".

סיבה נוספת שעזרה לי הייתה ביקורו של אדם יקר בשם יוסי הוכמן שהגיע לבקר אותי. הוא הגיע לבקר אותי ותוך כדי הדיבור "הוריד" פתאום את שתי רגליו וגילה לי שהוא עצמו עבר קטיעת רגלים. כששמעתי את סיפורו של יוסי שכללה התקפת מחבלים על משפחתו ממנו נהרגו אשתו ושתי בנותיו, הבנתי שאני נמצא במצב קל הרבה יותר, כי אני עטוף במשפחה חמה ואוהבת. זה היה הרגע שבו החלטתי שאם יוסי שאיבד את כל היקר לו המשיך קדימה ונישא בשנית, העסק הזה 'קטן עלי'".

אבל יחד עם כוח הרצון הזה ההמשך לא היה קל. אחרי ההחלמה הראשונית הגיעה תקופת השיקום שכללה הרכבת פרוטזות והסתגלות ארוכה מאוד. "אלו היו חודשים קשים מאוד אבל לא נכנעתי. זו הייתה תקופה של עליות ומורדות, התקדמות קטנה ואז נסיגה ארוכה לאחור אבל ידעתי שאם אכנע לזרם ואתן לו לשטוף אותי לא אוכל יותר להתאושש ואפסיד בקרב".

"רציתי להיות שקוף"

חוויה לא פחות קשה מכך הייתה ההתמודדות עם מבטי העוברים והשבים. שאחותו של ינון לקחה אותו בפעם הראשונה "לנשום אוויר" מחוץ למרכז הרפואי, הוא ביקש להפוך לשקוף כדי להתחמק מהמבטים המרחמים של כל מי שראה אותו מובל בכיסא הגלגלים, אבל בערב, כשחזר לחדרו, הבין ינון שאם הוא לא יעשה לזה סוף באותו הרגע, לא יוכל אף לצאת החוצה. "בניתוח פשוט של המצב הבנתי שיש לי שתי ברירות. או לנבול בחדר ולסבול בין ארבע קירות או לצאת לכל מקום שארצה, איך שאני, ולתת לאנשים מסביב להתמודד עם הנכות שלי ".

אחרי תקופה ארוכה של אימונים, ינון הצליח לצעוד עם הפרוטזות שהורכבו לו במאמץ רב, אבל אז הגלדים נפתחו והתחילו לדמם. הדימום נגרם מהעובדה שהקטיעה בפיצוץ גרמה ל"הרים ובקעות" באזורים הקטועים והפרוטזות לא הצליחו "להתלבש" בדיוק כפי שצריך...

כפי שבטח הבנתם ינון הוא לוחם אמתי והעובדה שאחותו שליוותה אותו כל הזמן הייתה אמורה להתחתן חודשיים וחצי לאחר מכן, גרמו לו לסחוט מעצמו את המרב פעם נוספת ולמרות שאיש לא נתן לכך סיכוי, הוא הצליח לעשות עד לחתונה את הבלתי יאומן ולהגיע לחופה על שתי רגליו. "עד היום במשפחה שלי צוחקים שגנבתי לאחותי ובעלה את ההצגה בחתונה שלהם. אנשים עמדו ובכו, עמדו ומחאו כפיים במשך דקות ארוכות. עין לא נותרה יבשה מכאב ומאושר".

בזכות הציצית

בנקודה הזו ינון מבקש לעצור את הרצף ולספר אנקדוטה מעניינת שקשורה לפציעה. "היו הרבה חבר'ה בגדוד שירדו עלי בגלל שלא הורדתי את הציצית מהגוף שלי לרגע. תמיד הייתי צריך לחזור ולהסביר שמבחינתי, הציצית היא השכפ"ץ הכי טוב. לפני הצבא לא כל כך הקפדתי עליה כי הרגשתי שאני עושה את זה בשביל ההורים שלי, אבל בצבא, ביני לבין עצמי הבנתי שאם הציצית נועדה להזכיר ליהודי על תרי"ג המצוות, אני חייב להיות יהודי טוב ולשים אותה בכל יום. אחרי הפציעה שלי, כולם שאלו את אותה השאלה: איך יכול להיות שדווקא אתה, הצדיק, שהולך כל הזמן עם "שכפ"ץ" מציצית, מתפלל שלש פעמים ביום ולא מוותר או מתפשר, חטפת הכי חזק? התשובה שלי הייתה ברורה: אם לא המצוות והתפילות שעמדו לצדי, לא הייתי שורד את הפציעה. והאמת, החלק העליון של הגוף שלי שהיה מתחת לציצית לא נפגע בכלל. רק מתחת לברכיים – היכן שפתילות הציציות מסתיימות... נפצעתי. מבחינתי, מדובר בנס גדול. הציצית ביצעה את עבודתה והגנה עלי".

"לפני", במהלך השירות הצבאי

ורגע לפני שאתם חושבים לרחם עליו, ינון מבקש להדגיש שמבחינתו הוא באמת מאושר. "בכל בוקר אני אומר בשמחה ובאהבה אמתית לקב"ה 'מודה אני לפניך מלא חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. דווקא אני, למרות הפציעה שלי, יודע יותר טוב מכולם מה זה להיות על סף המוות וכמה צריך להודות לבורא העולם על כך שהוא ממשיך להאמין בי ומוריד את נשמתי לעולם הזה בכל בוקר מחדש". הוא גם מדגיש שהוא לא מקנא באף אחד "גיליתי בתוכי כוחות אדירים, ואני יכול לעשות כמעט כל דבר. אין דבר שמגביל אותי. אני עושה מה שכולם עושים רק בדרך אחרת".

חתונה מרגשת

לסיפור המרגש הזה יש גם 'הפי אנד'. אחרי ניסיונות שלא ממש הצליחו להקים בית בישראל עם בחורה שתסכים לקבל אותו איך שהוא, ינון הכיר את מירב – כיום אשתו, דרך חברים משותפים.

מירב לא סובלת מנכות כלשהיא, אבל למרות זאת כשהכירה את ינון וראתה את מי שהוא באמת, הסכימה להתחתן אתו. "זה לא היה קל וההורים שלה כמעט הכשילו את השידוך הזה, אבל משמיים נועדנו זה לזו. במהלך הפגישות, שבנות נחשפו לעוצמת הנכות שלי הן נרתעו ו'חתכו' ובכל פעם הודיתי לה' שזה קורה בתחילת הדרך ושההתמודדות נחסכה לשני הצדדים. מירב קיבלה אותי איך שאני, בעיקר בגלל האישיות שלי. תמיד אמרתי להורים שלי, שבניגוד לאחרים, מי שתבחר בי להיות בעלה תעשה זאת בגלל האישיות שלי ולא בגלל דברים אחרים. זה גם כמובן מראה שהיא עצמה אישיות גדולה".

"אל תטעו" הוא מבקש להבהיר "זה כמובן לא היה פשוט ולווה בהמון לבטים, אבל מה שגרם לה להחליט ללכת על זה הייתה העובדה שבדיוק כמו שאני יכול להפוך להיות סיעודי חלילה בעוד כך וכך שנים בגלל הפציעה, גם היא חלילה יכולה להיות כזו. כלומר, אין סיבה לחשוב על מה יהיה בעתיד. אין תעודת ביטוח לאף אחד ולא צריך לחשוב על מה יהיה בעוד עשרות שנים.

החתונה עצמה הייתה מטבע הדברים מרגשת מאוד והשתתפו בה רופאים רבים שליוו אותו לצד חברי כנסת, שרים וכמובן חבריו למחלקה. אחד השיאים בחתונה היה כשעשרות נכי צה"ל, שהפכו לחבריו של ינון במהלך השנים רקדו סביבו הזוג הצעיר עם כסאות גלגלים...

אגב, ההורים שלה שהתנגדו וחששו מאוד בהתחלה הפכו להיות החברים הטובים ביותר שלו.

אחרי החתונה, אם תהיתם, ינון היה צריך לעבור פרק נוסף במסכת הייסורים שלו, אבל למזלו זה היה פרק הסיום. הזוג הצעיר עבר להתגורר בניו יורק למשך כשנה כדי למצוא לו את הפרוטזות המדויקות והמושלמות שיאפרו לו לתפקד ללא פציעות וכאבים בגדמים. אחרי מאמץ רב ובהשקעה של 150,000 דולר שנתרמו עבורו משלש ארגונים –"שובה ישראל", "גולשים לחיים" ו"דרור לפצוע", הוא קיבל 3 סוגי פרוטזות חדשות שמותאמות לפי הצורך ושהחזירו אותו להיות ינון של לפני הפציעה – רץ, שוחה, גולש סקי, משחק כדורגל וכדורסל, וכמובן מתפקד ביום יום בלי שום סימן לפציעה הקשה שלו.

הרגע המרגש ביותר מבחינתו בכל הסיפור הזה, היה כשהוא הצליח לרוץ שוב אחרי 12 שנה... "בכיתי כמו תינוק. פשוט לא יכולתי לעצור את דמעות ההתרגשות שלי. פתאום מצאתי את עצמי שוב רץ ואת הרוח מלטפת את הפנים שלי. זה היה רגע מכונן. אגב, אם מישהו מהקוראים יראה אותי ברחוב אני משוכנע שהוא לא יצליח לקשר אותי לבחור שבסיפור, זה בלי שתי הרגליים".

לגלות את האמונה

השניים מתגוררים היום במושב מאור, מעט דרומית לחדרה וינון מספר את סיפורו בהרצאות שהוא עורך בכל הארץ. "הדבר הכי חשוב לי בהרצאות זה להעביר את המסר של גילוי האמונה הפנימית של כל אחד הן בבורא והן בעצמו. כל אחד צריך לגלות את הכוחות הפנימיים שיש לו".

עם ה"רגליים" החדשות בסקי

ינון משתדל לראות את הטוב שבכל דבר ומספר בחצי חיוך שבניגוד לכולם, בחורף הוא לא סובל מקור בכפות הרגליים, ואם הוא יודע שעל הבוקר הוא חייב לצאת לפגישה חדשה, הוא יכול "להכין מראש את הרגליים בכך שאני גורב ונועל אותם לפני השינה".

לסיום הוא מבקש להעביר מסר לקוראים. "אין לי ספק שהמצב בו אני עומד היום, תרתי משמע, מגיע בגלל שלא התייאשתי. תמיד תתפללו ותבקשו מהשם שייתן לכם את הכוח, ויחד עם זאת אף פעם אל תתייאשו. תמיד תביטו קדימה ותראו את האור בקצה המנהרה. האור הזה נמצא שם בטוח, גם אם הדרך תהיה ארוכה קצת יותר ממה שחשבתם. אם בזמן הפציעה הייתם אומרים לי, להורי, לרופאים או לחברי למחלקה שאתחתן עם אישה שלא סובלת מנכות כלשהוא ושאעמוד על רגליי, אעשה כל ספורט שאני רוצה ויהיה לי הכול להסתובב ולפרנס את משפחתי, אף אחד לא היה מאמין. תתחילו להאמין בעצמכם ובכוח האלוקי הגדול שיש בכל אחד מכם. המוגבלות נמצאת בראש בלבד, ומי שפורץ אותה יכול להגיע לכל מקום".