מי אנחנו? מי היינו? מי נהיה?

העם היהודי נקרא "בני ישראל" והשם נגזר מישראל המקורי, האב השלישי, אבינו יעקב. בפרשת השבוע הזה אנו קוראים כיצד יעקב התחזה לאחיו עשו כדי לקבל את ברכתו של אביו יצחק. הוא לבש את בגדי עור גדיי העזים של עשו וגרם ליצחק העיוור להכריז בפליאה – "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" !

מאז ומתמיד הבינה המסורת שלנו את המילים בנות האלמוות האלה כטעונות במשמעות החורגת מאוד מן הסיפור המילולי של פרשת יעקב. קול יעקב פירושו קול לימוד התורה, צליל התפילה, ובאופן כללי – הביטוי מתייחס לצליל העדין והרוחני של אנשי הספר אוהבי השלום. ידי עֵשָו, מן הצד האחר, מייצגות את האגרוף, את הזרוע המניפה את החרב – עוצמה פיזית וכוח ברוטלי, אלימות ומלחמה.

והשאלה כיום היא: בשביל מי משני אלה אנו מגדלים את ילדינו? האין אנו שוכחים מי אנחנו ומה אנו אמורים לסמל כעם?

הבה נתמודד עם הבעיה פנים אל פנים. החברה שלנו היא חברה עֵשָׂווית. ילדינו מופגזים ללא הרף על ידי הרדיו, הטלוויזיה, סרטים, משחקי מחשב וטירוף אמצעי תקשורת המעלים על נס את היסוד הפיזי ואפילו את האלימות. כמה אלפי אלפים של מקרי רצח טבולים בדם יראה הילד הממוצע עוד לפני הבר-המצווה שלו? ההורים צריכים לחשוב פעמיים ושלוש בטרם ירשו לעצמם את המותרות של שמרטף אלקטרוני זה.

כיום אנו רואים את התוצאות. עליכם רק לצפות כיצד משחקים ילדים, אפילו בגיל הגן. אם לומר את האמת, אני עצמי בר מזל שעודני בחיים. אני זוכר שהלכתי לבקר ביקור בית אצל משפחה בקהילה שלי, וילדם הצעיר שהחזיק בידו אקדח מסוג AK47 תקף אותי וריססני בכדורים כשנכנסתי בעד הדלת. תודה לאל, זה היה רק צעצוע. כמה התכווצתי מבפנים כשאמו אמרה לו, "תפסיק, ריאן, אסור לירות ברב!" היו זמנים שבהם ילדים שיחקו בקאובוי ובאינדיאנים. אם מישהו ירה היטב, אינדיאני אחד היה נופל מסוסו. כיום קרבן אחד לא נחשב כלל. הודות לטכנולוגיה המודרנית יש ביכולתנו להשמיד צבאות שלמים. ילד בן שבע מרסק לרסיסים על המחשב שלו ספינות מלחמה, ספינות חלל, פלנטות שלמות.

לפני כמה שנים ישבתי במטוס שתכנית הבידור מאירת העיניים שהוצעה בו כללה את האפשרויות הבאות: "טרמינָטור 3", "פלנטת הקופים", "שוּבָן של המומיות" וכן סרט אמנויות הלחימה בשפה זרה. כל הכבוד לחברה השכלתנית שלנו.

אותם בני אדם המתנגדים לשחיטה היהודית המסורתית של בעלי חיים המיועדים למאכל, שותקים כשמדובר בציד לשם הספורט. באנגליה הציד אפילו יכול להיחשב לספורט של מלכים. עשו מתואר במקרא כ"אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה", ולעומתו "יעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים" – כלומר אוהלי התורה. יעקב היה התלמיד השקט ואילו עשו היה הצייד הפראי.

מה לגבי אִגרוּף? מי שמרסק את זולתו מקבל את הפרס הנחשק ומוכתר לאלוף העולם. הקשיבו להיגיון הזה. אם מישהו לוקח את מקום החניה שלך ואתה הורגו מתוך טירוף אתה נחשב לרוצח. אבל אם אתה הורג אותו בזירה שסביבה 25,000 צופים המעודדים אותך, אזי אתה נחשב לגיבור והמיליונים מתחילים לזרום לכיסך... ואת העולם המוזר והברברי של היאבקות "לשם הבידור" אפילו לא אזכיר כאן!

זוהי המציאות העצובה של עולמנו. כשהעניינים מגיעים לעשיית כסף, אין מצפון ואין מוסר. אם ילדך רוצה לקנות אקדח, אזי מובטח לך שיהיה מי שייצר אותו. עשויה להיות איזו בקרת איכות כדי להבטיח שהאקדח לא יפצע את ידו, אך למרבה הצער, הוא עדיין יפגע בנפשו. כל התופעות החברתיות המתוארות לעיל ממיתות את רגישותנו, מאיימות למחות מעל פני האדמה את אופיו המעודן של יעקֹב, ומייצרות דור של עֵשָווים גסים ומחוספסים.

התלמוד אומר: "אי סייפא לא ספרא ואי ספרא לא סייפא" (אם יש חרב אין ספר, ואם יש חרב, אין ספר) (נזיקין, עבודה זרה, יז, ב). איננו יכולים להיות עם של תלמידים אצילים אם אנו משחקים בחרב. תמיד היינו אנשי הספר. היהודים צריכים לרצות שילדיהם יקחו בידם את הספר ויניחו את החרב.

הידוע לכם מי אמר את הדבר הבא: "נוער פעיל, אלים, שתלטן, ברוטלי – זה מה שאני מחפש"? היה זה ברנש בשם אדולף היטלר ימ"ש. זה מה שהוא רצה עבור ילדיו. אנו רוצים שילדינו יהיו כמו משה (או לפחות כמו איינשטיין). כשמשה ראה שני יהודים ניצים הוא אמר לרָשע, "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שמות ב, יג). בנקודה זו האיש רק הספיק להרים את ידו. הוא עדיין לא הנחית על הבחור השני מכה פיזית, אבל בעיני משה הוא התנהג כרשע, כאדם רע לב.

כשאנטישמים מאיימים על יהודים צעירים, או אם מדינת ישראל נתונה בסכנת השמדה מצד שכניה המרצחים, אזי ברור שעלינו להיות מסוגלים להגן על עצמנו. שיעורי הגנה עצמית הם הכרח בעולמנו כיום, וצה"ל מגן עלינו מפני שואה נוספת, חס וחלילה. אולם הבה לא נהפוך את הכוח הברוטלי לערך חדש או לאידאל שיש לשאוף אליו. עלינו ללמד את ילדינו תורה ולימוד חוכמה יהודית. כאשר הקול קול יעקב, אזי שום ידי עֵשָו לא תוכלנה לפגוע בנו.

אנא אלוקים, אנו נמשיך להיות עָם חכם, רגיש ובעל אופי, בטוחים בעוצמתנו הפנימית וגאים במי שהיינו – ושיש לקוות שתמיד נהיה.