לכולנו יש מגבלות. חלקנו "נתקעים", חשים בלתי-מסוגלים להתגבר על המכשולים שהחיים שמו בדרכנו. חלקנו משגשגים בזכות סביבה מאתגרת. המאבקים שלנו מעדנים את אופיינו והופכים אותנו לבני אדם גדולים אף יותר ממה שהיינו. ולפעמים, ללא קשר למה שאנו עושים בפועל, איננו מצליחים להתרומם מעל התנאים שנולדנו לתוכם. כשאנו לבדנו איננו יודעים כיצד לרתום את הכלים הנחוצים כדי להגיע לרמה הבאה של מסענו הרוחני.

אדם במצב זה צריך להחליט: האם אני נשאר במקום שבו אני נמצא, בלתי מוגשם אולם יודע כי עשיתי כמיטב יכולתי, או שאני הולך לבקש עזרה? האם אני יוצר קשר עם אדם המסוגל לראות מעבר לשדה הראייה המוגבל שלי ומאפשר לו למשוך אותי למעלה ביחד אִתו? אף שאנו יודעים כי עלינו לשאוף ולהשתדל כל הזמן, הרי הפנייה לאדם אחר בבקשה לסייע לנו להגיע לפונטציאל הרוחני שלנו היא מעשה הדורש מידה גדולה של ענווה, במיוחד אם אותו אדם הוא בעלֵךְ. כזה היה המקרה של רבקה ויצחק בתחילת נישואיהם.

שני המשפטים הראשונים של פרשת השבוע שלנו, תולדות, מספרים לנו על היחסים המשפחתיים של יצחק ורבקה (בראשית כה):

פסוק יט: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם; אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

פסוק כ: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

כולנו מודעים לכך שאברהם היה צדיק גדול בדורותיו, אולם מי היו בתואל ולבן הארמיים? בפרשות השבוע של השבועות הבאים ניטיב יותר ויותר להכיר את לבן ואת מעשיו הרעים. המדרש מספר לנו סיפורים גם על מעשיו הרעים של בתואל. למרות הסביבה המשפחתית השלילית הזאת קראנו בשבוע שעבר על הדרך שבו רבקה השפיעה מחסדה ומטוב לבה על עבדו של אברהם, אליעזר, כשהשקתה את גמליו. רש"י מספר לנו שהסיבה היחידה לאזכור שושלת היוחסין של רבקה כאן היא כדי לשבחהּ: "להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם". ברור כי היא התעלתה מעל התנאים שלתוכם נולדה!

אולם מגבלותיה מתבררות במשפט הבא:

פסוק כא: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ".

הייתכן, כדברי הפסוק, שרק יצחק התפלל למען יכולתם להביא ילד לעולם? האם יש ביכולתכם לדמיין אישה שנאבקת באי-פוריות שאינה שופכת את לבה בתפילותיה שלה? רש"י מבטיח לנו כי אין ספק שאף היא התפללה. רש"י ממחיש לנו, על פי התלמוד, כיצד הם עמדו איש-איש בפינתו/פינתה והתפללו לאלוקים שיברכם בילד. אולם אף שרבקה הייתה פעילה, ולמרות שהם פעלו יחד בתור זוג כדי להתגבר על קשייהם, עולָה מהטקסט השאלה: מדוע תפילתו של יצחק היא היחידה המוזכרת והיחידה הנענית בתשובה ברורה ומפורשת?

הסברו של רש"י מעלה סדרת שאלות משלו. "אין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, לפיכך (נכתב ויעתר) לו, ולא (ויעתר) לה".

האם רש"י מספר לנו שיש הבדל איכותי בתפילותיהם של רבקה ויצחק? למעשה אכן כך הדבר. רבקה חשבה שיש לה מגבלות. היא לא גדלה בביתם של אנשים יראי שמים. כיוון שנולדה עם איכויות פנימיות מסוימות היה עליה לעשות מאמץ מודע להיות טובה ולעשות את הדבר הנכון, מתוך מאבק תמידי בנורמות הסובבות אותה. יצחק היה מוקף בצדיקים מאז נוצר ברחם אמו. שום דבר לא עיכב אותו מלצמוח לגבהים רוחניים. הוא קיבל רק עידוד וצמיחה תמידיים. כיצד יכלה תפילתה של רבקה אפילו להתקרב למדרגת תפילתו של בעלה?

למעשה, מה שהגביל את רבקה היה המחשבה שהייתה בלבה כאילו יש לה מגבלות. הרבי מליובאוויטש מספר לנו כי בעוד רבקה התפללה לאלוקים בשמה של שושלת היחסים המפוארת של בעלה, הנה יצחק התפלל בשם צמיחתה המופלאה של רבקה ובשם הפוטנציאל המתמיד שלה! הוא אמר לאלוקים – אנא, אלוקים, אשתי גדלה בבית של רשעים כבתואל ולבן, אך היא כה צדקת שלבטח היא ראויה להתברך בילד".

התורה מספרת לנו שתפילתו של יצחק הייתה היחידה שהתקבלה – לא מפני שהוא היה מי שהיה, אלא מפני מי שרבקה הייתה. תפילתה של רבקה הייתה בלתי-אפקטיבית משום שהיא לא בטחה מספיק באיכויותיה שלה וביכולתה שלה להגיע לגדולות. היא לא יכלה להשיג את התפקיד הראוי לה עד שהייתה מסוגלת לראות את עצמה מבעד לעיניו של בעלה, כלומר, שהיא אישה בעלת יכולת פנימית להגיע לגבהים עצומים של הרוח, הן הודות לרקע שלה והן למרות הרקע הזה!

בדיוק כפי שיצחק היה מסוגל להביט אל מעבר לרקע של רבקה ולראות את איכויותיה המדהימות שיהפכו אותה לשותפה האידאלית בכינון העם היהודי, כך הייתה רבקה מסוגלת לראות כיצד יצחק יעזור לה להגשים את מה שלא עלה בידה לעשות לבדה. הוא, על בסיס החינוך הטהור שזכה לקבל, יוכל לפתוח את תודעתה לגובהי הרוח שאליהם היא הייתה מסוגלת להגיע, אולם לגמרי לא הייתה מודעת להם בשל הרקע שממנו באה. הוא אף ידע שבגלל המקום שממנו היא באה והחינוך שקיבלה היא עברה דרך ארוכה מאוד של צמיחה רוחנית, הרבה יותר ממה שהוא עצמו היה עתיד לחוות אי-פעם. כעת, כשהיו להם רגשות הכבוד והענווה ההדדיים האלה, הם בורכו בילד.

וכך אנו למדים שלעתים קרובות כדי לדעת מי אנחנו באמת ולמה אנו מסוגלים, עלינו לראות את עצמנו מבעד עיניו של אדם אחר. ובסופו של דבר, המגבלות האמתיות היחידות שלנו הן אלה שאנו מטילים על עצמנו.