ילדים גדלים והולכים בדרכים נפרדות. אפילו אחים.

בפרשת השבוע אנו קוראים על לידתם של תאומים ליצחק ולרבקה. יעקב ועשיו שונים מאוד כבר מרגע צאתם מרחם אמם. כשהם גדלים, תכונות אישיותם השונות הופכות יותר ויותר גלויות לעין. יעקב הוא "שוכן אוהלים", תלמיד תורה חרוץ, ואילו עשיו הוא "איש ציד" ואיש אלים.

אנו קוראים גם כיצד יום אחד, כשעשיו שב מן הציד, מותש ורעב מאוד, הוא מוצא את יעקב כשהוא מבשל נזיד עדשים. עשיו רוצה את העדשים. יעקב מציע לתת לו את הנזיד בתמורה לזכות הבכורה של עשיו. כתאום הבכור, עשיו היה אמור להיבחר לשרת בבית המקדש. עשיו מקבל את ההצעה והעסקה נחתמת.

גלגלו את הסרט מהר 275 שנים קדימה. אנו כעת בספר שמות (פרק ד, כב), ואלוקים שולח את משה אל פרעה כדי לגאול את בני עמו. הוא מתאר אותם כ"בני בכורי ישראל". רש"י, בצטטו את המדרש, מעיר על כך: "בני בכורי – לשון גדולה כמו אף אני בכור אתנהו זהו פשוטו, ומדרשו כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו".

כאן? ארבעה דורות מאוחר יותר? האם לאלוקים לקח כל כך הרבה זמן לתת את הסכמתו לעיסקה שנעשתה מאות שנים קודם לכן? למה רק עכשיו?

הרב נריה זכרונו לברכה הסביר זאת כך: אתה יכול למכור את זכות בכורתך בעבור עדשים, אבל אינך יכול לקנות זכות בכורה בעבור עדשים. קל לו לאדם לזרוק את המורשת המקודשת, אך לאמץ אותה יארוך שנים של מאמץ ועבודה קשה.

הוא השתמש במשל של גיבור מלחמה שקיבל עיטורי גבורה של הפגנת אומץ לב בעץ הקרב. למרבה הצער, כשהזדקן מצבו הכלכלי הכריח אותו למכור את המדליות כדי לשרוד. מישהו רכש את המדליות במכירה פומבית והצמיד אותם לחזהו. הוא עשוי ללכת במורד הרחוב כשהוא גאה כטווס, אך האם יש לכך משמעות כלשהי? כולנו יודעים שאיש זה אינו גיבור כלל. למעשה, אין הוא יותר מאשר כסיל מעורר רחמים.

כדי לענוד את תג "בני בכורי ישראל", היו בני ישראל צריכים להיות תחילה ראויים לכבוד הזה. לא היה די בכך שאביהם יעקב רכש את זכות הבכורה ממוכר שאמנם הוא בלתי-ראוי אך עם זאת היה מוכן למכור. בניו של יעקב היו צריכים להפגין שהם מבינים מה פירוש הדבר להיות בני ישראל.

כאשר יעקב קנה את זכות הבכורה מעשיו, הייתה זו עיסקה חוקית. האחד רצה את העדשים והאחר – את זכות הבכורה. צודק והוגן. אך האם יעקב הרוויח את התואר המהולל הזה, או שהוא היה כמו אותו ברנש שקנה את המדליות? אך כמה דורות לאחר מכן, כאשר ילדיו עברו דרך "כור ההיתוך" של השעבוד המצרי ועם זאת, בעזרת אמונה וחוזק לא יאומנו, שמרו על מורשתם – אזי הם נחשבו לראויים לכבוד של זכות הבכורה. עכשיו, אחרי מבחן האש, אחרי הדם, יזע ודמעות של שנות עבדות, הנוטריון הגדול והעליון הוציא את אותו מסמך נושן, את המגילה המצהירה של תעודת המכירה המתפוררת מזוקן ואשר חיכתה במשך דורות רבים, ושם את חותמו הרשמי ואת חותם השעווה על המסמך הזה. והוא אומר, "עכשיו אני מוכן לשים את חותמי הקדוש, עכשיו אתה ראוי לזכות הבכורה. היום אתה בני, בכורי, ישראל".

יש דיאלוג גרפיטי מפורסם שיש בו הרבה אמת. מישהו שלא היה תומך נלהב במיוחד לדתנו רשם, "כמה מוזר שאלוקים בחר את היהודים דווקא". ואחד משלנו השיב לו, "בעצם, היהודים הם שבחרו את אלוקים".

להיות יהודי זו אכן זכות הבכורה של כל יהודי. אבל אין די בעובדה שאלוקים בחר אותנו, עלינו אף לבחור באלוקים בעצמנו. עלינו להרוויח את זכות הבכורה שלנו בכך שנחיה כיהודים. להיות נבחרים אין פירושו קבלת רישיון לבוז לאחרים או לגלות כלפיהם יחס מתנשא. זו יותר אחריות מאשר פריבילגיה.

אין זה טוב מספיק שהורינו וסבינו היו יהודים טובים, שסבא שלי היה רב או שהסבתא שלי הכינה את הגפילטע פיש/חריימה הטוב ביותר בעולם. מה אנחנו עושים כדי להיות ראויים למדליות שלנו?

אכן, תוכל למכור את זכות הבכורה שלך בעבור נזיד עדשים. אבל לא תוכל לקנות זכות בכורה בעבור עדשים.