המעשה והמניע: למה יעקב נזף חמורות בשמעון ולוי?

למה להאשים עכשיו?

עשיר גדול מת ובני משפחתו הצטופפו סביב המיטה שלו בוכים. לפתע נדחק ביניהם קבצן עלוב והחל גם הוא למרר בבכי.

"למה אתה בוכה?", שאלו אותו, "אתה בכלל לא קרוב משפחה של המנוח".

"נכון", אנה הקבצן, "ובדיוק לכן אני בוכה"...

פרידה של הורים מילדים היא רגע עצוב, אך לצד העצב יש בה גם חמלה. זהו רגע של חסד ואחדות בתוך המשפחה. מניחים בצד את המחלוקות והמשקעים, מתעלים מעל חילוקי הדעות ומחפשים את המשותף. לעתים קרובות אפשר לראות בני משפחה ששוררת ביניהם מריבה, אך הקירות של בית הרפואה או השקט של בית העלמין מחברים אותם יחד.

זה טבע אנושי, זו סולידריות מתבקשת. ולכן קשה להבין את הדרך בה בוחר יעקב אבינו להיפרד משני בניו, שמעון ולוי. לפני שיעקב פונה לאחל כל טוב לתשעת בניו הקטנים, מיהודה ומטה, הוא פותח בתוכחה קשה לראובן, ובדברים חמורים פי כמה כלפי שמעון ולוי.

יעקב חוזר עשרות שנים אחורה, לחיסול תושבי שכם, ומאשים את שמעון ולוי בתכונות אופי רעות, בפראות ואכזריות. "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם... כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור".

יעקב אבינו לא מסתפק בעצם העלאת הטענות כנגדם, אלא מנבא להם עתיד קודר. בגלל הרוע והקנאות שלהם, גורלם יהיה להתפזר בין קהילות ישראל, "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" – וכמו שמסביר רש"י, בני שמעון יהפכו להיות מלמדי תורה לילדים ובני לוי יסתובבו בין האנשים לקבל את המזון שלהם ממתנות הכהונה. וכל זה למה? כדי לפוגג את ההשפעה המסוכנת שלהם.

וזה פלא עצום: למה יעקב מטיח דווקא עכשיו האשמות כה נוראות על אירוע שהתרחש עשרות שנים קודם?!

למה הוא שינה את דעתו?

למען האמת, השאלה קשה עוד הרבה יותר, משום שבזמן אמת, כשהסיפור התרחש, יעקב לא חשב שמדובר באכזריות. הוא הבין את המניע למעשה.

התורה מספרת שיעקב העיר לבנים שלו רק על הטקטיקה, על הדרך בה הם בחרו לעשות זאת, מתוך שקר ורמיה שיגרמו לחילול השם. כך אומר להם יעקב: "עכרתם אותי להבאישני ביושבי הארץ". אך יעקב מעולם לא האשים אותם בשפיכות דמים לחינם ובפגיעה בחפים מפשע.

למה באמת? כי יעקב אבינו ידע שדינם של בני העיר שכם היה מוות, מפני שכולם היו משתפי פעולה עם המעשה החמור של שכם ולא עשו דבר כדי להעמיד אותו לדין. וכך כותב הרמב"ם להלכה בצורה ברורה1: "מפני זה התחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל [את דינה] והם ראו וידעו ולא דנוהו".

גם המשך הפסוקים מעלה את אותו רושם. אחרי שיעקב אבינו הוכיח אותם על המעשה, שמעון ולוי ענו לו. הם השיבו בלהט: "הכזונה יעשה את אחותנו?!". יעקב שמע ושתק, וזה סוף הסיפור. משמע שבסופו של דבר, יעקב הסכים איתם לגמרי. אחרי הכול, בני משפחת יעקב היו אז עולים חדשים בארץ ולכן מוטל היה עליהם להפגין את עוצמתם בפני השכנים ולהוכיח כי מסוכן להתעסק איתם. המעשה של שכם היה כה חמור ומזעזע, עד שנדרש היה להסיר את הכפפות ולנקוט נגדו בפעולת תגמול חמורה שתוכיח כי 'בעל הבית השתגע' והוא לא מתכוון לסבול עוד מהשכנים.

ואם כך, מה גרם ליעקב לשנות את דעתו, ודווקא לפני פטירתו להטיח בשמעון ולוי מילים כל כך קשות?

אולי הבעיה היא בך?

הרבי מליובאוויטש2 מציע תובנה חדה על האופי האנושי, שמיישבת את הדברים בצורה נפלאה.

נשים לב לבחירת המילים של יעקב אבינו: הוא לא מדבר רק על חיסול העיר שכם, אלא על רצף של שני אירועים: הטבח בשכם והפגיעה ביוסף. וזו כבר אות אזהרה. אחרי ששמעון ולוי נקטו באלימות פעם אחת, מוצדקת, יעקב האמין שהם נזעקו לכבוד המשפחה. אך כאשר התרחשה התפרצות אלימה בפעם השנייה, יעקב הבין שהם לא עשו זאת רק לכבוד שמים אלא בגלל רוע הלב שלהם. כנראה שהבעיה היא בהם עצמם ולא רק באנשים העומדים מולם.

וככה זה בבית, וככה זה בבית הכנסת, וככה זה בעבודה: לפעמים אדם מוכרח לנקוט פעולה קשה. הוא צריך להוכיח את החבר לידו בבית הכנסת או את הילד, וזה בסדר גמור. אבל אם יותר מדי אנשים מרגיזים אותו, הוא צריך לערוך התבוננות פנימה ולוודא שהבעיה איננה מתחילה אצלו. אולי הוא עצמו נגוע ברוע, וזו הסיבה לכך שהוא ודווקא הוא רואה את כל הבעיות.

שני קבצנים מהעיר מינסק נכנסו לאחד הצדיקים לבקש צדקה.

"מה נשמע במינסק?", שאל הצדיק את אחד הקבצנים. האיש סיפר איך כל היהודים בעיר חיים בהרמוניה, סוחרים ביושר ומשתדלים להתקדם בעבודת השם. הרבי העניק לו מטבע אחת לנדבה.

העני השני חשב שהצדיק הסתפק בנדבה קטנה כי החבר שלו שיפץ את האמת ולא סיפר דברים כהווייתם. כשהוא עצמו נכנס, ונשאל גם הוא את אותה שאלה: "מה נשמע במינסק?", הוא סיפר את הדברים מזווית הראייה שלו. רק ביקורת הייתה לו להטיח: "המצב הרוחני חמור, אנשים עסוקים רק בפרנסה, בקושי באים להתפלל במניין, לא מדקדקים במצוות...".

הצדיק לא נתן לו פרוטה, ואמר: "מה נשמע במינסק אני יודע היטב. רציתי לדעת באיזו מינסק אתה חי"...

על רוע לב מגיע עונש

לפי זה נוכל להבין שאלה גדולה שהעסיקה את חשובי המפרשים לדורותיהם: כשתגיע פרשת שמות, נהפוך דף בהיסטוריה ונעבור לקרוא על השעבוד של עם ישראל במצרים וכיצד הקדוש ברוך הוא מעניש את פרעה והמצרים בעשר מכות חמורות.

ועל כך מעלים המפרשים את השאלה המתבקשת: על מה הגיע לפרעה עונש? הרי השם בעצמו היה זה שהכביד את ליבו ואטם אותו שלא יהיה מוכן לשחרר את עם ישראל! יותר מזה: פרעה בעצם קיים את דבר השם בשעבוד של עם ישראל – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם", כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. אז על מה הגיע לפרעה עונש כל כך חמור?

התשובה3: פרעה לא נענש על עצם המעשה, אלא על רוע הלב שגרם לו לעשות את מה שעשה. פרעה לא רק 'קיים את המצווה', הוא הידר בה מאד. הוא החמיר את השעבוד והעביד את עם ישראל הרבה יותר ממה שביקשו ממנו. הוא הצטווה להעביד אותם בפרך, אבל מרצונו 'הטוב' הוא החליט גם להטביע את התינוקות ביאור ולהנחית על עם ישראל עוד צרות נוראות. כל זה מוכיח שהמניע שלו היה רוע לב ולא הציווי של השם – ועל המניע הפסול הגיע לו עונש.

רק באהבה, בלי רוע

הדברים אינם נשארים ברמה התיאורטית, אלא נושאים משמעות מעשית חשובה לכל אחד: לא מספיק לעשות את הדבר הנכון, חשוב לעשות אותו גם מהמניע הנכון.

לפעמים מוכרחים להעניש מישהו קרוב, אך חובה לוודא שעושים זאת רק מצד אכפתיות ולא מכעס או רוע חלילה. הביטוי המעשי הישיר לכך הוא הדרך בה עושים זאת. אם אנחנו מתכוונים לחנך, לא נכאיב יותר מדי וגם המעשה עצמו ייעשה מתוך אהבה, הבנה והשתתפות.

היה מחנך חסידי מפורסם בשם רבי ניסן. הוא הצליח מאד בהשפעה על תלמידיו, אך כפי שקורה לפעמים, דווקא בתוך ביתו הוא נכשל. הבן שלו, יצחק שאול, התנהג בצורה לא יפה.

פעם שמע רבי ניסן כיצד בנו מתעלל בבעלי החיים בחצר. הוא קרא לבנו ואמר שהוא עומד להכות אותו, כדי שיחוש על בשרו את הכאב שהוא גורם לבעלי החיים.

הילד הכאוב יצא מהבית בוכה, וכשחזר פנימה ראה מחזה מדהים. אביו ישב ליד השולחן והתייפח בבכי. האב כאב את העובדה שנאלץ להכות את בנו עד שפרץ בעצמו בבכי.

המראה הזה זעזע את הילד. השילוב בין הכעס של האבא ובין הכאב והרחמים שלו על מצבו, חדרו לליבו של הילד ושינו אותו לגמרי.