יצחק, חופר הבארות

שלושה פרשיות מן התורה – לך-לך, ויירא וחיי שרה – מתעדים את חייו ואת מעשיו של אברהם. קטעים רבים אף יותר מוקדשים לחיי יעקב. רק בפרשה אחת, פרשת תולדות, יצחק הוא הדמות המרכזית. אמנם אנו קוראים על עקדת יצחק בפרשת וירא, אולם שם הסיפור מסופר רק מנקודת ההשקפה של אברהם. בדומה לכך, חלקה הגדול של פרשת חיי שרה עוסק במציאת אישה ליצחק, אולם יצחק עצמו אינו מעורב בתהליך כלל. אליעזר אפילו אינו נוקב בשמו כשהוא מציע את השידוך – הוא מכונה פשוט "בן אדוני". מיעוט המידע אודות יצחק בולט אף יותר לאור העובדה כי משלושת האבות היה הוא זה שהאריך חיים יותר מכולם (יצחק חי 180 שנים, לעומת 175 שנותיו של אברהם ו-147 שנות חייו של יעקב).

אפילו בפרשת תולדות קשה למצוא רמזים לזהותו ולאישיותו של יצחק. חלקה הראשון של הפרשה מספר על הולדתם של יעקב ועשו ועל שנותיהם המוקדמות. חלקה השני עוסק בסיכול רבקה ויעקב את תכניתו של יצחק הקשיש והעיוור לברך את בנו הבכור עשו. רק בחלקה האמצעי של הפרשה (בראשית, כו) אנו פוגשים ביצחק כדמות פעילה. אנו קוראים שהוא עוקר לנחל גרר, עובד את האדמה (היחיד משלושת האבות העושה כן) וחופר בארות.

למעשה, פעילותו היחידה של יצחק שהתורה מתארת בפירוט מסוים היא חפירת הבארות שבה עסק. מסופר לנו איך הוא פתח מחדש את הבארות שאברהם חפר לראשונה, ומובא תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.

אולם דווקא היעדר הפרסום זה מגדיר את יצחק במהותו. המקובלים משווים את אברהם לספירת החסד האלוקית, טוּב הלב הנדיב, ואילו את יצחק – לספירת הגבורה, האיפוק. אברהם היה התגלמות טוב הלב, הנדיבות והדאגה לזולת. הוא היה האב-טיפוס המוחצן האופייני, שנתן תמיד מעצמו לאלוקים, לזולתו, לעולם. יצחק היה הניגוד הקוטבי לאביו. כנגד אהבתו של אברהם – הוא היה יראָה; כנגד נטייתו של אברהם להתפשטות – הוא היה העיכוב והאיפוק; וכנגד דעתנותו של אברהם – הוא היה הביטול העצמי.

מאברהם ירשנו את הנדיבות ואת המחויבות החברתית, שהן המאפיין הבולט של עמנו. יצחק הוריש לנו את יראת השמים בלבו של היהודי – המשמעת העצמית שלו, ההקרבה השקטה שלו, יראתו חדורת הענווה בפני הבורא.

אהבתו של אברהם לאנושות נטלה אותו למסע מן העצמי כלפי חוץ – מסע החָרות על כבישי ארם נהריים, מצרים וכנען. יצחק לא עזב מעולם את גבולות מולדתו, שכן מסעו היה מסע פנימי, מסע אל תוך מעמקי העצמיות, אל המהות הפנימית.

וכך יצחק מתואר כאיכר וכחופר בארות. יצחק היה חקלאי, אדם שלמד את הסוד העמוק של הזרע: שצמיחה ורווח מגיעים רק כשאדם מאפשר לעצמו להתפרק ולהתאחד עם האדמה שהוא בא ממנה. יצחק היה חופר בארות שקדח דרך שכבת הרגש וההתנסות בחיפוש אחר מֵי מהותה של הנשמה. הוא העמיק לחפור, אל מעבר לרגש, אל מעבר לתשוקה, אל מעבר להישג, אל האי-אנוכיות שבגרעין העצמי.