תארו לעצמכם את הסצנה הבאה: ראובן ושמעון היו בעיצומו של ויכוח סוער. הרוחות התלהטו, ושמעון הכועס הרים את ידו וסטר בחוזקה על לחיו של ראובן. זמן קצר לאחר-מכן הם נפגשו בבית המשפט, כשראובן תובע פיצויים על הסטירה. השופט שמע את הטענות, האזין לעדויות ולאחר-מכן פסק: "עליך לשלם מאתיים שקלים לראובן."

מאתיים שקלים על סטירה בלבד? אולי זה נשמע לכם יקר, אבל בימי קדם זה היה החוק, והיו סטירות שאף עלו יקר יותר... הדבר נובע מהחומרה בה ביהדות מתייחסת להכאה ולהרמת יד.

המקרה הראשון: רשע, למה תכה רעך?

הפעם הראשונה בה אנו מוצאים תגרת ידיים במקרא היא בסיפורו של משה רבינו. הימים ימי גלות מצרים, ועם ישראל – שבאותם ימים עדיין כונו בשם 'עברים' – נאנק תחת עולו של פרעה האכזר. משה היה נער עברי שאומץ על ידי בתיה, נסיכת מצרים, והוא יצא אל הרחובות כדי לבחון מקרוב את סבל אחיו.

ביום הראשון הוא ראה מצרי מכה יהודי. הוא נחלץ לעזרת אחיו הסובל, הרג את המצרי וקבר אותו. ביום השני הוא שוב נתקל במקרה בו אדם עמד להכות אדם אחר, אך הפעם שני המעורבים היו יהודים.

"ויאמר לרשע: למה תכה רעך?! ויאמר (הרשע): מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי? ויירא משה ויאמר: אכן נודע הדבר. וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה, ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר1 ."

סיפור זה הפך להיות אבן דרך בכל הקשור ליחס היהדות להכאה. הבה גם לא נשכח כי סיפור זה היה גם אירוע מכונן בתולדות העם: בעקבות הסיפור משה נמלט למדין, שם הוא פגש אישה בשם ציפורה והיא הפכה לאשתו. יתרו חותנו העסיק אותו כרועה צאן, ופעם אחת במדבר הוא ראה סנה בוער באש. כמו שאומרים, כל השאר היסטוריה.

אפילו בלי להרביץ

בבית המדרש2 , ניתח האמורא ריש לקיש את דבריו של משה רבינו. הוא לא אמר לאדם המכה "למה הכית את רעך", אלא "למה תכה רעך", כלומר – מדוע אתה עומד להכות את רעך.

ריש לקיש אמר כי מכאן אנו יכולים ללמוד כי אדם שמרים את ידו להכות את חברו, אפילו אם הוא לא הכה אותו, עדיין נקרא רשע.

חבריו של ריש לקיש הוסיפו משלהם על חומרת חטא ההכאה, כשהם מביאים סימוכים לדבריהם מן התנ"ך. הגדיל לעשות רבי הונא שאמר "תיקצץ ידו!", ומוסיף התלמוד לספר כי כאשר הובא אדם אלים במיוחד לפני רבי הונא, לא ראה הלה עצה אחרת כי אם לקיים את הדברים כפשוטם ולקצוץ את ידו (!).

אחד מ-365 האיסורים שבתורה

בנוסף לסיפורו של משה רבינו, התורה אוסרת במפורש להכות אדם אחר. כחלק מדיני האדם החוטא שנענש בעונש מלקות, נאמר "לא יוסיף3 ".

הרמב"ם אומר על כך את הדברים הבאים: "כל המכה אדם כשר מישראל – בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה – דרך נציון (מריבה) הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא יוסיף להכותו', אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק!"

כאמור, המשנה4 אף מפרטת פיצויים הקבועים בחוק למקרים כאלו. סטירה רגילה כרוכה בפיצוי של מאתיים זוז, וסטירה בגב היד, המביישת יותר, כרוכה בפיצוי של ארבע מאות.

להרים ידיים לטובה

הרבי מליובאוויטש זצ"ל בדרכו המיוחדת5 מסביר מה גרוע כל-כך בהרמת ידיים ואיזה מסר אנו יכולים ללמוד מכך לחיינו:

נאמר כי כל אדם שמגביה את ידו על חברו נקרא רשע. מדוע?

לכל איבר תפקיד משלו באמצעותו ניתן לעבוד את הבורא, והיד מסמלת את הנתינה. לכן הרמת יד נחשבת חטא חמור כל כך בין האדם לבוראו, שכן האדם לקח את היד שנועדה לתת והשתמש בה בדיוק למטרה ההפוכה!

אך כמו בכל פסוק מן התורה, גם את הפתגם הזה ניתן לפרש באופן חיובי. על האדם 'להגביה' את ידו, לרומם אותה ולמלא את תפקידה: לתת ולהעניק לאחרים הרבה יותר משרגילה ידו לתת.