רק שלושה אירועים בחיי משה בטרם נבחר כמנהיג ונביא מתוארים בתנ"ך:

1) כאיש צעיר, משה "יוצא אל בין אחיו" ורואה פקח מצרי מכה איש עברי באכזריות. הוא הורג את הפקח האכזרי וטומן אותו בחול (שמות ב, יא-יב).

2) ביום המחרת משה מנסה לפייס בין שני אנשים עברים ניצים, כשהוא מתרה בהם במילים: "למה תכה רעך". המכה מתרעם ואומר, "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו; הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי". משה, הנוכח לדעת שמעשיו ביום הקודם כבר נודעו ברבים, בורח ממצרים ומוצא מקלט במדיין (שמות ב, יג-יד).

3) בעודו יושב במדיין, הדבר שמשה רוצה בו יותר מכל הוא שלום ושלווה. במקום זאת הוא מוצא את עצמו מעורב בסכסוך נוסף. הוא רואה את הרועים המקומיים כשהם מטרידים קבוצת נערות המגיעות לשאוב מים מן הבאר ומנסים לגרשן. מיד הוא יוצא להגנתן ומבריח משם את הרועים התוקפניים (שם, פסוק יז).

אלה הן האפיזודות היחידות – חוץ מאשר נסיבות הולדתו – שבהן התורה מספרת מפורשות על משה לפני שאלוקים בחר בו כמנהיג העם. הן נותנות ביטוי לפרדיגמה הבלתי נמנעת בתחום המנהיגות: מנהיג צריך שיהיה לו האומץ להיאבק באי-צדק. בכל שלושת המקרים, משה מגלה מחויבות עמוקה ללחום באי צדק. הוא מתערב במתרחש בכמה מקרים שונים: כשהוא רואה לא-יהודי תוקף יהודי; כשהוא רואה שני יהודים נלחמים זה בזה; וכשהוא רואה אנשים לא-יהודיים תוקפים נשים לא-יהודיות.

כשהכרחי להרוג, הוא אף מוכן להרוג. כאשר מספיק לדבר, הוא מסתפק בנזיפה מילולית; וכאשר חיוני לצאת למאבק, הוא מוכן להיאבק. אדם הדוחה לחלוטין בחירה באמצעי תקיפה מתוך תחושת חמלה עשוי להיות אדם טוב לב, אך הוא לא יצלח כלל כמנהיג, מפני שהאלימות ארוכת הטווח שתנבע מן הכישלון ללחום ברוע גרועה בהרבה מן האלימות בשעת הקרב עצמו.

במונחים מודרניים, משה לא נהג לפי כללי ה'פוליטיקלי קורקט'. הוא לא נותן למצרי הרצאה על מעגל האלימות ואף לא נותן לו שיעור באיפוק. משה יודע שעד שהוא ישלים לתת את הרצאתו האיש העברי עשוי למות.

משה מודע לכך שלפעמים האלימות היא בחירה קשה אך מוסרית. היא מצילה את חייהם של החפים מפשע.

איסור על הרג מוסרי מבטיח הרג לא מוסרי. ה"אלימות" שמופעלת על ידי המשטרה היא מה שעוצר פושעים אלימים מלרצוח אנשים חפים מפשע ולפגוע בהם. ישנם הרבה אנשים ונשים חפים מפשע החיים כיום אך ורק הודות לכך שמישהו השתמש באלימות כדי להציל את חייהם. אילו היה מישהו הורג את חוטפי המטוסים ב-11 בספטמבר בטרם השתלטו על המטוסים, היו ניצלים חייהם של אלפי בני אדם.

עצתו של גאנדי

לכל אורך ההיסטוריה, רבים בחרו שלא ללכת בעקבות הדוגמא של משה. במהלך מלחמת העולם השנייה, למשל, כשנראה היה שגרמניה הנאצית עומדת לנסות לכבוש את אנגליה, מהאטמה גאנדי נתן לבריטים את העצה הבאה:

"הייתי רוצה שתתפרקו מנשקכם, שאין בו כל תועלת ואינו יכול להציל אתכם או את האנושות. אתם תזמינו את הֶר היטלר ואת סיניור מוסוליני לקחת מה שהם רוצים מן הארצות שאתם רואים אותן כרכושכם. תנו להם לכבוש ולקחת את הרכוש הזה... אילו היו אנשים אלה בוחרים להשתלט על בתיכם, צאו אתם מבתיכם. אם הם לא יתנו לכם לצאת, הניחו להם שיטבחו אתכם – גברים, נשים וטף – אבל סרבו להיות כפופים להם".

גאנדי העביר מסר דומה ליהודי גרמניה:

"בעודני מכתיב מילים אלו, אני סמוך ובטוח שהלב הגרמני הקשוח ביותר יימס אם היהודים רק יאמצו אי-אלימות אקטיבית. הטבע האנושי... נענה תמיד לניסיונות האהבה לדבר. אני לא אומר נואש באשר לתקווה שהיטלר יגיב לסבל האנושי, אף שהוא עצמו גרם לו".

אילו היה גאנדי מצליח לשכנע את האנגלים להניח את נשקם ולנהוג באי-אלימות, אזי בני העם היהודי היו מושמדים, הדמוקרטיה וזכויות האדם היו נעלמות ועולמנו היה צולל לתוך עידן חשוך חדש של אכזריות בל תתואר. מלחמה היא אמנם דבר אומלל ומכאיב, אך היא לא תמיד דבר רע. לפעמים, לצאת למלחמה זה הדבר המוסרי ביותר שניתן לעשותו.

באופן מפתיע, העם של משה חיקה לאחרונה את גאנדי ולא את משה. לאחר הסכמי אוסלו הזמנו את אויבינו המושבעים לחלוק עימנו את ארץ מולדתנו מתוך אמונה שהם ייענו וייתנו לנו בתמורה לכך שלום ורצון טוב. במקום להכריז מלחמה ישירה נגד הטרוריסטים והתשתיות שלהם בחרנו לנהוג באיפוק ובדיפלומטיות בלתי-אלימה. רבים מאיתנו האמינו אז, וחלקנו עדיין מאמינים כיום, שגם ליבו של הטרוריסט הקשוח ביותר יימס בתגובה למחוות השלום שלנו.

מלחמה, חרפה או שתיהן גם יחד?

בשנת 1938, ראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין פייס את אדולף היטלר על ידי כך שהוא הרשה לפיהרר הגרמני לכבוש את חבל הסודטים תמורת לא יותר מאשר הבטחה לכונן שלום. צ'מברליין חזר אז לאנגליה והכריז שהוא הביא "שלום בתקופתנו". ווינסטון צ'רצ'יל גינה אותו כפייסן נאיבי המאמין שביכולתו לקנות את רצונו הטוב של היטלר על ידי כניעה לתביעותיו הלא מוסריות. "ניתנה לך בחירה בין מלחמה לחרפה. בחרת בחרפה ותקבל מלחמה".

למרבה הצער, אותו הדבר התרחש בישראל. על ידי ויתור על חלקים מארצנו, ישראל בחרה בחרפה. בתמורה לכך, ישראל קיבלה מלחמה. כיום אנו מצויים בעיצומה של שפיכות הדמים האיומה ביותר בהיסטוריה של ישראל. הטרור חסר הרחמים הוא תולדה ישירה של המדיניות הטראגית הדוגלת בפיוס טרוריסטים בלי להרגם. פיוס הוא מעשה התאבדות עבור החפים מפשע ומבטיח לכוחות הרשע את ניצחונם.

כמו מלחמת העולם השנייה, גם מלחמת הטרור על ישראל היא מלחמה נגד היהודים. הפסד במלחמה הוא בבחינת אסון. הפסד הוא לא אפשרות בכלל. אין זה זמן לפיוס או לאיפוק. זהו הזמן לשימוש בעוצמה צודקת ומוצדקת.

נביאי ישראל היו הראשונים שתפסו את השלום כאידיאל. ישעיהו נתן ביטוי למילים הגדולות החקוקות בדמיונו של המערב: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ד). אך הדרך לזרז את התגשמות חזונו של ישעיהו הוא ללחום ברשע ולא לאפשר לו לשגשג.

בזמן אחר שבו היה על היהודים להתמודד עם אויביהם בכוח הזרוע, הנביא יואל הכריז: "כתו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים". השימוש באלימות מוסרית צריך תמיד להיות המפלט האחרון. אך כשכל הניסיונות האחרים עולים בתוהו, השימוש בכוח מוצדק הוא התשובה היחידה לאלימות לא מוסרית.