[עשו נהג לשאול את אביו]: כיצד מעשרים את התבן?

מדרש רבה, בראשית סג, טו

והיה בית יעקב אש... ובית עשו קש

עובדיה א, יח

קש, בהיותו מזון לבעלי חיים, פטור ממעשר, בו חייבת תוצרת שמגדלים לצורך צריכת בני אדם. עשו שאל את יצחק, בבקשו להרשים את אביו בהפגנת דתיות רבה, איך להפריש מעשר מקש. בעשותו כך, הוא הפגין גם פגם פטלי בגישתו לחיים.

לאדם, כך אומרים לנו חכמי תורת הקבלה, יש לא פחות משתי נשמות. לכולנו יש "נשמה בהמית" ו"נשמה אלוקית". הנשמה הבהמית היא המנוע של החיים הפיזיים, בהיותה מגלמת את האינסטינקטים, הדחפים, התשוקות והיכולות המשרתות את ההישרדות ואת ההתרבות של העצמיות הפיזית. בכך, האדם הינו עוד בעל חיים, אם כי בעל חיים אינטליגנטי ורגיש. מה שמבדיל אותו מעולם החי הוא נשמתו האלוקית, המגלמת את שאיפתו להתעלות מעל המצב החייתי ולהתייחס ליסוד השמימי, הרוחני.

כל מאמציו של האדם הם או "מזון אנושי" המזין את חייה הרוחניים של הנשמה האלוקית, או "מזון בהמה" המזין את החיים החומריים של הנשמה הבהמית. שתיהן חיוניות לתכליתנו בחיים, שכן הנשמה יכולה לפעול ולהשיג אך ורק דרך עצמיות פיזית; אך יש להיזהר שלא לבלבל בין האמצעי למטרה. אדם צריך לדעת תמיד להבדיל בין קודש לחול בחייו, ולזכור איזה מהם קיים כדי לשרת את השני.

עשו ביקש "לעשר את הקש", לייחס ערך רוחני למזון בעלי חיים. במקום לנצל את החומר כדי לשרת את הרוח, הוא ביקש להשקיע את החומר במשמעות ובערך משל עצמו.

התכלית, כמובן, הייתה כי "טל השמים ומשמני הארץ" שנועדו לעשו ניתנו ליעקב, שאפשר היה לסמוך על כך ש"יטיל מעשר" – או, יעשה אידיאליזציה – רק למה שמטפח את האדם שבאדם – הדחפים והשאיפות הרוחניים-אלוקיים, המבדילים את האדם מן החיה.

מזון לא מתאים

בסוף כל הימים, כך מנבא הנביא עובדיה, כאשר תכלית הבריאה תגיע לכלל הגשמה, "והיה בית יעקב אש... ובית עשו קש" (עובדיה א, יח).

אין זה אותו קש שעליו דיבר עשו. עשו השתמש במילה "תבן", ואילו הנביא מתאר את בית עשו כקש. אמנם את שתי המלים ניתן לתרגם בערך כ"קש", הרי המלה תבן היא, ליתר דיוק, המוץ הנקצר יחד עם הבר (התבואה) ולאחר מכן ניתן למאכל בעלי החיים, ואילו הקש הוא השלף שנשאר בשדה, והוא גס מדי אפילו לצריכת בעלי חיים.

לעשו נמסר בתחילה התבן, הקש שיש בו ערך נותן-חיים לאדם – הקש המזין את החיה המשרתת את האדם. אך כשהוא רצה להפוך את מערכת היחסים הזו, ולהפוך את הקש למרכז החיים ולמושאם – אזי הפך התבן שלו לקש, לקליפה חלולה שאין בה כל פוטנציאל תזונתי.

בעולם המושלם של המשיח, חומרנות ריקה כזו תחדל להיות – הקש של עשיו. היא תהיה מוכחדת לחלוטין על ידי אש יעקב הרוחנית.