הפליט

תעשו אתם את החשבון: ארבעה גברים וארבע נשים (נוח, אשתו, שלושת בניו ונשותיהם) אחראים לספק טיפול נאות ותשומת לב לכל הפחות לשני נציגים מכל סוג של בעלי חיים שהיו קיימים באותה תקופה.

אם נאמין לאנשי איכות הסביבה, אנו מאבדים אלפי זנים ייחודיים של חיות, עופות וחרקים הנכחדים בכל שנה. האם תוכלו לדמיין כמה בעלי חיים היו קיימים בתקופה ההיא שנוח היה צריך לטפל בהם?

הימים שבילו נוח ומשפחתו בתיבה היו רחוקים מלהיות טיול באניית תענוגים. מבלי לזלזל בצער ובתסכול המובנים מאליהם שהם חוו כאשר היו עדים להרס העולם שהם הכירו ומותם של כל חבריהם ומשפחותיהם המורחבות, כל רגע שהיו בתיבה הוקדש לטיפול בגן החיות הצף.

הקצב היה כה מטורף, שהמסורת מספרת שבסוף המסע הזה בתיבה, נוח היה כה מותש עד שירק דם. ולהוסיף חטא על פשע, הוטל בו מום, לאחר שהותקף על ידי האריה שהשתגע מרעב כשנוח קצת אֵחֵר בהבאת מזונו.

זהו כתב אישום עצוב על העולם כפי שאנו מכירים אותו, שלעתים קרובות מדי הנשמות הטובות המעטות שבו, המתנדבות ללא שמץ אנוכיות לעזור לאחרים, ומשלמים על נדיבותם כשהם ניזוקים על ידי אותם אנשים הנעזרים על ידם.

מבחינות רבות, הדור שלאחר השואה הוא בעל קווי דמיון בולטים לנוח ומשפחתו שלאחר המבול. גם אנחנו ניצולים; שריד מעורר רחמים של העולם שהיה. עבור רבים, יחד עם תחושת ההקלה על הישארותם בחיים, יש להם גם תחושה חזקה של "אשמת הניצולים" – מעין בושה שהם לבדם שרדו כאשר רבים כל כך נספו.

הפיתוי הוא להרים את ידינו בייאוש; לסרב לקחת חלק בבנייה מחדש של העולם שבו שורר כזה עוול וחוסר צדק. אולם תגובה זו תשים ללעג כל חוב של הכרת תודה שאנו חייבים על כך ששרדנו והיה פוגע בזכרם של אלה שנפטרו.

האחריות שלנו היא לקבל על עצמנו את עול השירות; להגיע אל אחרים, אפילו ל"חיוֹת" שבינינו, ולהתאמץ עד למקסימום לספק את צרכיהם הרוחניים, הרגשיים והכספיים. יתכן שזה קשה, יתכן שייגרם לנו נזק אישי בעיסוק התמידי באחריות הקדושה שלנו, אבל עם זאת לא נעיז לנטוש ולוותר על מטרתנו.

ממש עכשיו ישנם אנשים רעבים שיש להאכיל, אנשים שיש לתת להם בגד ללבוש ואנשים חסרי דעת שיש להעניק להם השכלה. אסור לנו לנוח עד אשר נוציא את טיפת הדם והיזע האחרונים, ותיבתנו תנוח בשלום על פסגות ההרים של ההיסטוריה.