פרשת השבוע מכילה כמה תובנות פסיכולוגיות חשובות הרלבנטיות מאוד לימינו. התורה מציינת כי בורא העולם הוא הרופא – והפסיכולוג – הטוב ביותר, כמו שנאמר "אני ה' רופאך", ופרשת נח יכולה ללמד אותנו שיעור מאלף.

לפני שהביא האלוקים את המבול לעולם, הוא הורה לנח כיצד להתכונן. בין היתר אמר לו לקחת "מכל הבהמה הטהורה... שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו" ולהביאם אל התיבה.

מפרשי התורה מעירים כי התורה משתמשת בלשון עקיפה המיותרת לכאורה. בדרך-כלל בוחרת התורה לקצר, ואילו כאן מופיע משפט ארוך ומתפתל "הבהמה אשר לא טהורה". מדוע לא לדבר ברורות ולומר "הבהמה הטמאה"?

פרשן המקרא המפורסם רש"י מסביר כי בכך התורה מלמדת אותנו להשתמש תמיד בלשון נקיה. בתרבות המערב עליה גדלנו מלמדים אותנו "לקרוא לילד בשמו". לא לטייח; להיות גלויי לב וישירים. התורה לא רואה זאת בעין יפה. אין צורך לשקר, חלילה, אך ניתן לומר את אותם הדברים בלשון חיובית ונעימה.

כשאנו רוצים להעביר רעיון מסויים אנו יכולים להשתמש במילים גסות ובוטות, אך אנו גם יכולים לומר את אותו הרעיון במילים שונות ובדרך חיובית.

לאחר שיצא נח מן התיבה הוא נטע כרם ומן הענבים עשה יין. את היין הוא שתה לשכרה ובשכרונו נשכב לישון כשגופו מגולה. כנען, נכדו של נח (בן חם) ראה אותו ורץ לספר לכולם את החדשות.

כאשר שמעו שם ויפת שאביהם השתכר ושוכב מגולה, הם לא דברו על כך; גם לא חשבו שזה דבר שיש לדון בו, ובודאי שלא לפרסמו. שניהם הלכו מיד אל האהל לכסות את אביהם. התורה מציינת שכאשר עשו כן, הם הלכו אחורנית וכיסו אותו, והתורה מסכמת שם: "וערוות אביהם לא ראו".

מדוע צריכה התורה לומר את הברור מאליו? אם הם פסעו אחורנית, כמובן שלא ראו את ערוות אביהם?

אך כאן התורה מלמדת אותנו רעיון נוסף, אף הוא מנוגד לגישה המערבית המקובלת. התרבות המערבית טוענת כי כל עוד אינך עושה מעשה שלילי, מותר להביט ולצפות במראות שליליים. אך התורה מלמדת אותנו כי עלינו להיות זהירים בדברים עליהם אנו מסתכלים.

כמובן שלא ניתן לפסוע בעיניים עצומות, אך ברגע שמשהו שלילי נכנס לתחום הראיה שלנו אל לנו להביט בו שוב.