איחוד מחדש

למעלה מחמישה-עשר שנים חלפו מאז האיחוד מחדש של סבתי עם אחיה לאחר פרידה בת שישים ושמונה שנים. נסיבות פרידתם מוכרות מדי. שניהם שרדו את השואה ושניהם נחלו כשלון חרוץ במאמציהם לאתר קרובי משפחה בתום המלחמה. כשבסופו של דבר הם נפגשו בקיץ של 1994, האיחוד המרגש היה מלא בזכרונות רבים מהעבר הרחוק ובשישים ושמונה שנים של דם, דמעות ועמל במאמצים ליצור חיים חדשים בשני צידי האוקיינוס.

סבתי סימה ואחיה מאיר היו בני נוער כאשר היטלר עלה לשלטון. מאיר נישא לבחורה נחמדה מעירו ועבר להתגורר בבלגיה, שם הפך לכורה פחם. העבודה הייתה מפרכת אך סיפקה הכנסה צנועה עבור משפחתו. סבתי, סימה, נישאה אף היא לצעיר מקומי בשם מרדכי והתגוררה בעיירה סרץ בה נולדה. היא תפרה שמלות כלה ועבדה כמטפלת. כשהמלחמה פרצה ניתק כל קשר בין מאיר והמשפחה.

סבתי ברחה לרוסיה יחד עם בעלה. כשסירבו לקבל אזרחות רוסית היא נענשה ונשלחה למחנה עבודה בסיביר. היה עליה לכרות עצים קפואים עם גרזן כהה בקור המקפיא של החורף ובחום המעיק של הקיץ. בשלב כלשהו נודע לבעלה מרדכי כי משפחתו נרצחו על ידי הנאצים והוא החליט לנקום את דמם והתגייס לצבא הרוסי. זמן קצר לאחר מכן הוא נהרג בקרב ליד ורשה, ה' יקום דמו. אני תוהה האם היה עוזב לו ידע כי אשתו הצעירה נכנסה להריון זמן קצר קודם לכן.

אסתר נולדה בסיביר ובמשך שנות חייה הראשונות היא חיה בצריף כשבלילות היא ישנה בתוך מזוודה. בסוף המלחמה חיפשה סבתי קרובי משפחה שניצלו אך לא הצליחה לאתר איש. היא נשלחה למחנה עקורים בגרמניה, התחתנה מחדש ובסופו של דבר הגיע לארצות הברית שם שוב הקימה משפחה מבין הריסות העבר.

מאיר היה בדרכו הביתה לבלגיה כאשר חיילים גרמניים השתלטו על הרכבת בה נסע והיפנו אותה למחנה אושוויץ הידוע לשימצה. נראה היה כי גורלו נחתם, אך מאיר קפץ מהרכבת הדוהרת ותחת מטר כדורים הצליח להימלט ללא פגע. כתוצאה מבריחתו היה על מאיר להתחבא במשך שנה שלימה. איננו יודעים פרטים רבים היכן שהה מאיר באותה תקופה, אך לעתים תכופות הוא ביקר בהסתר את אשתו ובנו הצעיר בבלגיה. בתחילה, בשל התנאים לא תנאים בהם חי, לא זיהתה אשתו כי בעלה הוא האדם המצומק שדפק על הדלת; היה עליו לשכנע אותה כי הוא אכן הבעל והאב אותו הכירו ואהבו.

כשהסתיימה המלחמה שב מאיר למשפחתו. גם הוא לא הצליח לאתר את קרובי משפחתו. הוא אימץ את אחייניתו היתומה וגידל אותה יחד עם בנו, חיים. אני אוהבת לחשוב כי בבנו חיים הוא מצא את החיים החדשים ואת ההזדמנות לנקום על ששת מיליון הנשמות שאבדו בשואה. זמן רב לאחר המפגש המחודש של מאיר עם סבתי, סיפר לנו בנו חיים כי למרות שמאיר לא היה דתי, פעם בשנה – ביום כיפור – הוא היה מסיר מן הקיר את התמונה של משפחתו שנרצחה בשואה, מביט בה ובוכה.

חלפו שישים ושבע שנים.

איכשהו, מחשבה טורדנית החלה להציק לסבתי כי אולי אחיה שרד איכשהו את השואה. לא היו לה כל הוכחות כי הוא אכן בחיים, אך היא הפכה לאובססיבית בעניין. משפחתי יצרה קשר עם הצלב האדום שעידכנו אותנו כי הליך השגת המידע עלול לארוך כשנתיים. כמובן שלא יכלנו לחכות זמן ארוך כל-כך: סבתי הייתה זקוקה נואשות לכל פיסת מידע.

במשך זמן זה סיפר אבי לחבר לעבודה שמתגורר בבלגיה על האירועים. הוא הציע לאבי ליצור קשר עם רב מסויים שגר בבלגיה. אולי הוא יוכל לעזור, אמר. כמה שבועות לאחר הקשר הראשוני עם הרב קורנפלד, קיבלנו ממנו שיחת טלפון. אמי ענתה ואני רק יכולה לדמיין לעצמי את התחושות שעברו עליה כשהוא אמר "לפני כחצי שעה שוחחתי עם הדוד שלך."

לאחר שווידאנו במאת האחוזים כי הוא אכן האדם המתאים, התקשרה אמי לדודה והזדהתה כאחיינית אותה מעולם לא הכיר. שמה של אמי הוא חיה, כמו חיים, בן דודה.

כעת היה זה תורה של סבתי לגלות שהקול המציק והתקווה האבודה אכן הייתה נכונה ואחיה בחיים. אמי מספרת כי כשסיפרה לסבתא על הגילוי היא חשה כמו סרח, בתו של אשר. הייתה זו סרח שנשלחה לגלות ליעקב סביה הזקן כי יוסף בנו האהוב עדיין בחיים לאחר שנים רבות בהן האמין שהוא נהרג. הייתה זו חתיכת פזל היסטורית שסוף-סוף מצאה את מקומה.

כשאמי סיפרה לאימה שמאיר בחיים, סבתי פרצה בבכי ובצחוק בו זמנית. מי היה מאמין שיש לה קרובי משפחה בחיים? שמישהו שרד? שהיא לא לבד?

מספר חודשים לאחר-מכן, סבתי, אמי ודודתי נסעו לבלגיה שם קיבלו את פניהם מאיר, בנו ואחייניתו. הדמיון בין סימא ומאיר היה מדהים. כשהם ישבו בשדה התעופה והעלו זכרונות מימי ילדותם תוך שהם מנסים לגשר על פער בן שישים ושמונה שנים, היה ניכר שאיש מהם לא רוצה לדבר על מוראות המלחמה. הם מצאו זה את זו – וזה הספיק להם. אני מאמינה שלעולם לא אבין את עומק הברכה שבאיחוד מחודש מרגש שכזה, אך מרגישה בת מזל להיות חלק מסיפור זה, ולשאת את שמה של אימם (ז"ל), חנה.

שנה לאחר המפגש המרגש נפטר מאיר. הוא היה אדם שקט שסבל רבות בחייו, אך חי ברגישות ובעדינות למרות כל קשיי החיים. אני יכולה ללמוד ממנו רבות.

סבתי, סימה (שנפטרה בו' כסלו תש"ע), ממשיכה להיות מקור השראה עבורי ועבור משפחתי. היא תמיד תהיה עבורנו סמל ליופי ולעדינות.

את המאמר הזה ברצוני להקדיש לאח ולאחות – מאיר וסימה, עליהם השלום.