שלמה החכם באדם אמר שיש עת לבכות, ומכאן עלינו ללמוד שישנם גם זמנים שבהם הבכי לא במקומו. אף שמילותיו המדויקות של המלך שלמה היו "עת לבכות ועת לשחוק" (קוהלת ג, ד), מובן שישנם זמנים שבהם נדרשות תגובות אחרות מאלו. ברור שהחיים אינם מסתכמים בבכי או בצחוק.

בפרשת השבוע מסופר על המפגש הדרמטי בין יוסף לאחיו. אף שהוא מחבק את כולם, הוא שומר את רגשותיו העמוקים ביותר רק לבנימין, היחיד מאחיו שנולד לרחל. יוסף הופרד מאחיו כשבנימין היה ילד קטן, ומכל האחים רק בנימין לא היה מעורב במזימה שקשרו שאר האחים כנגד יוסף. חיבוקם של השניים היה אפוא חיבוק מיוחד:

"ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו" (בראשית מה, יד).

רש"י מצטט את דברי התלמוד במסכת מגילה (דף טז, ב): "(יוסף) בכה על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב; ובנימין... בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב".

נשאלת השאלה "למה?" – למה כל אחד משניהם בוכה על חורבנו של רעהו? מדוע אין הם בוכים איש על חורבנו שלו?

הרבי מליובאוויטש מסביר שכשמדובר בבעיה של מישהו אחר, אולי נוכל לעזור, אולם איננו יכולים לפתור בשבילו את בעיותיו. יש גבול אפילו למה שחברים טובים מסוגלים לעשות. אנו יכולים להציע סיוע נדיב, תמיכה, ואת העצות הטובות ביותר בעולם, אולם השאר תלוי באדם עצמו. כל כמה שנתאמץ ונשתדל, אין לנו ערבות להצלחה. אף אם נשתדל מאוד לעזור, הרי האדם עצמו, והוא לבדו, מחזיק במפתחות לפתרון הבעיה שלו.

כך שאם אנו משוכנעים שבאמת עשינו כמיטב יכולתנו למען הזולת ובכל זאת לא הצלחנו להביא לפתרון משביע רצון, הרי הדבר היחיד שנותר לנו לעשות הוא להזיל דמעה. אנו יכולים להתפלל עבור אותו אדם, לבטא סימפטיה, אולם מעבר לכך באמת איננו יכולים לעשות דבר. אם הוא ניסה ונכשל, כל שביכולתנו לעשות הוא לבכות.

ברם כשהדבר מגיע לבעיותינו ואתגרינו שלנו, לחורבננו-שלנו, אזי אסור לנו לבכות. אם זו הבעיה שלנו, מחובתנו להתמודד עמה שוב ושוב עד שנצליח לפתור אותה ולהסדיר את העניין. אנו יכולים לבכות עבור אחרים, אולם עבור עצמנו – עלינו לפעול.

לפני שישים שנה נאלצו המנהיגים הרוחניים הגדולים באירופה לספור את אבדותיהם, שהגיעו למיליונים! חצרות החסידות הגדולות של פולין, הישיבות היוקרתיות של ליטא – כולן נהרסו בידי הנאצים. מה עשו הצדיקים האלה? האם הם התיישבו על הארץ ופרצו בבכי? מובן שהיו דמעות ואבל ושרר יגון תהומי, אולם עד מהרה עבר הדגש לבנייה מחדש, וכיום, השבח לאל, אותם מוסדות בריאים ושלמים, משגשגים ותוססים בישראל ובארה"ב. הודות לכך שהמנהיגים התמקדו בעתיד והשקיעו עמל ויגע מרובים, הם הצליחו במהלך הזמן להפיח חיים חדשים בקהילותיהם ההרוסות.

אותם מנהיגים בכו מרה על חבריהם שנפלו, אולם על עצמם הם לא ישבו ובכו, אלא שינסו מותניים והחלו במלאכת הבנייה מחדש ואף הצליחו בכך באופן מופלא, שניתן לשאוב ממנו השראה רבה.

כשיש לנו בעיות (ולמי אין?), רבים מאתנו פשוט גונחים ונאנחים, ונאנחים מעומק לב. כמה פעמים נאנחנו "מה אפשר לעשות?" – ומה נשאר לנו ביד? – האנחות וגניחות ותו לא. כמו שאמר הרבי החמישי של חב"ד, הרב שלום דוב-בער מלובאוויטש, "טובה פעולה אחת מאלף אנחות".

השאירו את האנחות לאחרים. אם זו הבעיה שלך, התייצב אל מולה, התמודד אתה, עבוד עליה. התוצאות יפתיעו אותך.