האם דרשות באמת עובדות? האם דבריו של אדם יחיד כלשהו יכולות באמת להשפיע על הדרך שבה אנשים חיים את חייהם? האם מישהו שם בכלל מקשיב לדברים שלי (או קורא אותם)?

סביר להניח כי לרבנים יש ציפיות לא מציאותיות כשהם מאמינים כי לדרשותיהם תהיינה תוצאות דרמטיות. הרב סידני כץ ז"ל השווה פעם את סיכויי ההצלחה של דרשה לסיכוייו של אדם העומד על בניין מגדל עזריאלי וזורק למטה כדור אקמול, שמישהו למטה ברחוב שבדיוק יש לו כאב ראש יתפוס אותו!

ובכל זאת, אנו ממשיכים לנסות.

הנביא ישעיהו קרא למבול עליו מסופר בפרשת השבוע בשם "מי נוח". לפי חז"ל, הסיבה לכך היא מפני שנוח היה אשם במידה מסוימת במבול. אך מדוע הייתה זו אשמתו? האם לא היה הוא האיש הצדיק בדורו? כנראה המבול נקרא על שמו כיוון שהוא לא התאמץ מספיק להפוך על פיו את סגנון החיים המושחת של בני דורו. כן, הוא אמנם בנה את התיבה, אך האם הוא פנה למי שמעולם לא ראה את התיבה שלו? האם הוא צעק לבני דורו כי יום הדין אכן מתקרב ובא?

מאז ימיו של נוח, זוהי שליחותו ומשימתו של כל אדם הנושא בתפקיד מנהיג רוחני.

מהו רב? פונקציונר דתי, "פקיד" המנהל את טקסי הדת שלנו? כמובן שזהו חלק חשוב מאוד מן העבודה, אך האם בזאת מסתכם העניין? תמצית מהותו של רב הוא להיות מורה, מדריך לחיים, ברומטר מוסרי והמצפון של הקהילה. המלה "רבי" פירושה "המורה שלי". עבודתו של הרב היא ללמד תורה וללמד להבחין בין טוב לרע בהתבסס על מערכת הערכים שנתן אלוקים ושאצורה בתורה.

לפעמים מוכרח הרב לשחק את תפקיד המטיף ולהצביע על הטעויות והמשגים שבדרכיה של הקהילה. לכן אומר התלמוד, לכשתראה רב שאהוב על כל הקהילה, אין זה משום שהוא כ"כ טוב אלא כיוון שהוא לא מוכיח אותם בענייני אמונה (תלמוד, כתובות קה).

אם לדבר על עצמי, אינני מתבודד ואינני אנטי-חברתי. אני אוהב אנשים והייתי רוצה שכולם יאהבו אותי בלי יוצא מן הכלל. אך ישנם זמנים שבהם לא ניתן להתחמק מן האחריות המוסרית לדבר ולהצביע על מה שנכון וטוב – ולפעמים, על מה ששגוי ושאין לעשותו.

וכל זה מביא אותנו חזרה לנוח. חז"ל חלוקים בדעותיהם ביחס למידת צדיקותו של נוח. אמנם התנ"ך קורא לו צדיק, אך הכינוי הזה מוגבל על ידי המלה הבאה שבכינויו, "בדורותיו". החכמים נחלקו האם הוא אכן היה צדיק באופן אובייקטיבי, או רק בהשוואה לבני דורו הרעים. לכמה צדיק היה נחשב אילו היו משווים אותו לאדם צדיק באמת, כמו אברהם?

כתמיד, שתי נקודות ההשקפה הללו מקורן בתורה ולכן הן אמתיות. את התמונה המלאה ניתן לקבל רק מתוך הסתכלות בשתי העיניים. האם אנו תוצרים של סביבתנו? האם בלתי אפשרי לעמוד בפני לחצים חברתיים? אם אכן הלחץ החברתי גדול כל-כך, הרי שכל דבר טוב שאנו עושים הוא הישג כביר וראוי לשבח. מצד שני, האם יש לנו הכוח לגבור על כל מכשול הנקרה בדרכנו? הסתכלו על אברהם שהגיע ממשפחת עובדי אלילים, גילה את אלוקים ושינה את העולם. אם לשפוט לפי אמת המידה הזאת, אזי כל מה שנופל בערכו מגדולה אמתית הוא כישלון חרוץ. איזו נקודת השקפה נאמץ בסוגיה זו?

אינני שוכח את הצמיחה הנפלאה בקהילתנו ובקהילה שלי בפרט. מי כמוני יודע על המחויבויות החדשות ונותנות ההשראה שלוקחים על עצמם אנשים רבים כל כך, במיוחד במהלך תקופת החגים. מאות החלטות טובות לעשיית מצוות – החלטות להגיע יותר לבית הכנסת, להניח תפילין, לשים מזוזה על משקוף הדלת, לשמור שבת וכשרות, ללמוד תורה, לתת צדקה, לעשות מעשים טובים ועוד. בעולם שהולך ונעשה מטורף, אנו עושים דברים נפלאים.

אך מעת לעת עלינו להתבונן גם מנקודת מבט אחרת. איך אנו מצליחים בהשוואה לאברהם? בהשוואה למי שיכולנו להיות?

הפילוסוף הרמן כהן נשאל פעם מדוע הרצאותיו כל כך עמוקות ונשגבות מיכולת הבנתם של רוב המאזינים להן. הוא השיב, "אני פונה למקום שבו ראשיהם היו צריכים להיות". ובכן, אני פונה למקום שבו לבותיכם צריכים להיות, שבו נשמותיכם צריכות להיות. אני מעריך לגמרי את המקום שבו אנשיי נמצאים, אך אני מסרב לשכוח את המקום שאליו הם אמורים ללכת. זוהי התכלית שלי, האחריות הקדושה המוטלת עליי, וזהו גם החלום שלי. אני חולם על הנשמה, על הנפש האלוקית הנמצאת בתוך כל אחד ואחת מכם.

אתם אומרים, "כבוד הרב, אנחנו אנשים רגילים". ואני אומר, אף יהודי אינו רגיל. כל יהודי הוא מיוחד. אני יודע מה שאתם עושים ואני גאה בכם על כך. אבל אני יודע גם למה אתם מסוגלים. אל תמכרו את עצמכם בזול.

אנא, אל תנפצו לי את החלום. אם נפסיק לחלום אזי נפסיק לקוות ונפסיק לחיות. אני אוהב את כולכם. כולכם יהודים נפלאים וטובים. אבל בעבורי, ההגדרה של יהודי טוב הייתה תמיד, "אחד שמשתדל להיות יהודי טוב יותר". טובים ככל שנהיה, בואו נשתדל להיות טובים אף יותר. יברככם האלוקים.