בתחילת סיפור המבול, כאשר הגשמים מתחילים לרדת, נוח מתואר כ"אדם קטן אמונה" הממתין שהמים יגיעו עד ברכיו בטרם נכנס לתיבה.

נוכח העובדה שנוח לפי הוראות האלוקים עסק במשך 120 שנה מחייו בבניית תיבה ענקית, הרי שכינוי 'קטן אמונה' נראה ביטוי קיצוני במקצת.

באופן דומה, המבול נקרא בשם "מי נוח", כאילו הוא – האדם היחיד שראוי להינצל – היה האשם בכך. זה מוזר.

אולם האמת היא שסיפור המבול אכן מותח ביקורת על נוח. הוא היה מוקף רשעים שהיו זקוקים למנהיג צדיק שילמד אותם טוב מהו וינחם בדרך הטובה. נוח היה צדיק אך הוא לא היה מנהיג. הוא לא נתן מספיק מעצמו למען בני דורו.

אם כן, נוח נכנס לתיבה, גן חיות צף אטום ששטחו כ-200 מ"ר. האריה שאג, הדוב נהם, הכלב נבח והברווז געגע. החיות – כולן, החל מרמשים וכלה בפילים – היו רעבות, לכל אחת היה תפריט החביב עליה, זמני האכלה משלה וכלוב שאותו היה צורך לנקות מדי יום. התיבה הייתה גם צפופה ומחניקה ושררה בה לחות. "הוציאה ממסגר נפשי", התפלל נוח, "כי נשמתי עייפה מריחם של אריות, דובים ופנתרים".

אולם הפעם לנוח לא הייתה ברירה – העולם היה בתיבתו והוא, בתור רב החובל, היה צריך לדאוג לו. הוא האכיל את החיות, דאג להן וניקה את כלוביהן. חכמינו ז"ל גורסים שהוא התמסר למלאכה עד שהוא עצמו החל לירוק דם. הוא נתן מעצמו עד שלא נשאר לו מה לתת.

לעתים, פירושה של אמונה הוא פשוט להיווכח בעובדה שאלוקים רוצה שניתן מעצמנו לאחרים, שכן העולם בנוי על טוב לב ונדיבות. הודות לטוב לבו ולנדיבותו של נוח, שררה בתיבה רוח של נתינה ושל טוב-לב, שהרי בסופו של יום ארוך ומפרך, האריה אכן שכב שם לצד הטלה.

התיבה לימדה את נוח אמונה מהי – האמונה שכולנו נמצאים בסירה הזאת ביחד.