לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת קרח.

קרח עוד יהיה צדיק

'קֹרח', שעל שמו נקראת הפרשה, נחשב כסמל שלילי של מחלוקת מסוכנת. ועם זאת, חכמי הקבלה מוצאים בו גם נקודות חיוביות.

רמז ידוע, מבית מדרשו של האריז"ל, דורש על קרח את הפסוק המפורסם1 : "צדיק כתמר יפרח" – כשנחבר את האותיות הסופיות של המלים הללו נקבל את השם 'קרח', ומכאן רמז שבסופו של דבר – באחרית הימים – יתעלה קרח וייחשב לצדיק (כך כותב בספר הקבלי 'עמק המלך'2 : "אפילו קרח יקום עם עדתו בביאת המשיח .. 'צדיק כתמר יפרח' סופי תיבות 'קרח', שיפרח מן הארץ בסוף יומייא, כארז בלבנון של גן עדן ישגה").

בספרו 'פני דוד'3 מטעים החיד"א רמז זה:

הפסוק "צדיק כתמר יפרח" מופיע במזמור ידוע, שמתחיל במלים "מזמור שיר ליום השבת". מזמור זה הוא חלק מסדרת מזמורים שנאמרו על ידי משה רבינו (שהכותרת שלהם "תפלה למשה"4 ), ויחוסו למשה אף נרמז בתחילת המזמור: הנוטריקון של המלים "מזמור שיר ליום השבת" הוא "למשה".

ואכן, הפסוק הקודם (לפני המלים "צדיק כתמר יפרח") אומר5 : "ותבט עיני בשוּרי, בקמים עלי מרעים תשמענה אזני" – דברים המתייחסים לאויביו של משה: "ותבט עיני בשוּרי – באותם שהיו מביטים בי לגנאי (המלה "שוּרי" יש בה משמעות של ראייה והבטה); בקמים עלי מרעים – רמז לקרח, דתן ואבירם; תשמענה אזני – שהיו מתגלגלים ויורדים לפי הארץ". [וכפי שמסופר בפרשה, שכאשר נבלעו באדמה היה קול רעש גדול – "וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם"6 ].

ועל כך ממשיך משה רבינו: "צדיק כתמר יפרח"! הכוונה הפשוטה היא לאהרן הכהן, שצדקותו הוכחה באותו מעמד, ובהמשך הפרשה אנו קוראים על כך שהמטה שלו פרח (כמו שאמר הקב"ה7 : "והיה האיש אשר אבחר בו – מטהו יפרח"); ובאותיות הסופיות של המלים הללו – "צדיק כתמר יפרח" - יש רמז למה שיהיה בסוף, שאז יתוקן גם קרח עצמו.

הקרחים יהיו שווים יותר...

מעניין שהאדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאוויטש, מסתייג מאותו רמז שהזכרנו בשם המקובלים8 . הוא כותב שדברים אלה קשים לעיכול, כי נכון אמנם שבאחרית הימים יהיה תיקון להרבה רשעים ובכללם קרח, אבל עדיין קשה לומר שהמלים הנפלאות הללו – "צדיק כתמר יפרח" – מכוונות לאדם כמו קֹרח!

הוא מציע לתקן במעט את הרמז, כלומר: לשנות את הניקוד. במקום קֹרח יש לקרוא קֵרֵחַ. ולמעשה, שתי צורות הניקוד יש להן קשר, ונקדים לכך רעיון קבלי ידוע שנביא כאן בקיצור ('על קצה המזלג')9 :

שבט לוי מתחלק לשתי קבוצות – רוב בני השבט הם לויים, ואילו משפחת אהרן כהנים. הקבוצה הדומיננטית היא ללא ספק הכהנים – הם התופסים מקום ראשי בעבודת הקודש, והלויים באים בעדיפות שניה, כעוזרים ומסייעים לכהנים.

בתורת הקבלה מדברים הרבה על ההבדל שבין הכהנים והלויים, ומסבירים שהכהנים שייכים למדת החסד ואילו הלויים שייכים למדת הגבורה. ועוד מסבירים, שלמעשה מדת הגבורה יש בה עוצמה גדולה יותר מאשר במדת החסד, אלא שהעולם הזה במתכונתו הנוכחית אינו מסוגל להכיל עוצמה זו ולכן נותנים עדיפות למדת החסד ולמייצגיה הכהנים;

אך באחרית הימים, גילה האריז"ל10 , יתהפכו היוצרות. אז תתפוס מדת הגבורה את המקום הראשון, וגם בנושא שבט לוי תחול מהפכה: החשובים יותר אז יהיו דוקא הלויים, ואילו הכהנים יהיו שניים להם בקדושתם.

לפי רעיון זה מקבלת מחלוקתו של קרח כנגד אהרן משמעות עמוקה יותר. מסתבר שקרח – שהיה לוי – רצה להקדים את ימות המשיח, וחשב כי כבר עכשיו אפשר להפוך את היוצרות ולתת ללויים את הכבוד והגדולה במקום אהרן ובניו הכהנים. והוא טעה – ובגדול! – כי במצב הנוכחי של העולם אין שום אפשרות לכך.

ועכשיו נבין את הרעיון של הקֵרֵחַ, זה שאין לו שערות, ואת העובדה שהוא נרמז בסופי התיבות של המלים "צדיק כתמר יפרח": ההבדל הקבלי שבין ה'כהנים' ל'לויים' קיבל משמעות מוחשית באותו דור של אהרן וקרח, שאז נצטוו הלויים להסיר את כל השערות מגופם (כמו שקראנו בפרשת בהעלותך11 ), בעוד אהרן נשאר עם זקנו הגדול והמפורסם12 . הבדל זה סימל את ההבדל שבין ה'חסד' וה'גבורה'13 , והדגיש עוד יותר את הבדלי המעמדות14 .

ובכן, לעתיד לבוא תתגלה מעלתו של הקֵרֵחַ – קבוצת ה'לויים' שהיו אז ללא שערות, ותחול פריחה במעמדם ("צדיק כתמר יפרח"), עד שהם יהיו חשובים ונכבדים אף יותר מאשר חבריהם הכהנים.

[ואגב, התנא הגדול רבי עקיבא מכונה בתלמוד בשם קֵרֵח (ובנו של רבי עקיבא נקרא 'רבי יהושע בן קרחה')15 , והמקובלים מסבירים16 שאכן היתה לו שייכות נשמתית לקבוצה זו של הלויים, ולכן לא גדלו לו שערות].

3 דברים המסתתרים במילה אמת

כאשר נפתחה האדמה לבלוע את קרח ועדתו, נשמע קול גדול – "וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם"17 . מפרש על כך רבינו בחיי: "כשהיו יורדים ונבלעים בארץ היו צועקים". מה צעקו? הם צעקו שהם מודים בטעותם, ואמרו את המשפט המפורסם: 'משה אמת ותורתו אמת'!

הרבי מליובאוויטש מביא בענין זה רמז יפה18 : עדת קורח הדגישו את המלה אמת – שיש בה 3 אותיות, ראשי תיבות של 3 נושאים שבהם הודו בטעותם.

הטעות הפשוטה של קרח היתה שהוא לא הבין את המרחק הגדול, מבחינה רוחנית, שבינו לבין אהרן. הוא טען כנגד משה: מדוע אתה ממנה את אהרן אחיך לכהן גדול, ולא אותי? ולכך רומזת האות א' שבמלה אמת – הודאה במעלתו של אהרן.

אך קרח היה מתוחכם. הוא לא בא מיד והציג את רצונו להיות כהן גדול במקום אהרן, אלא התחיל בערעור כללי על כל מוסד הכהונה. המדרש מספר19 , כי קרח בא לפני משה ושאל שתי שאלות:

"קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?!

בית מלא ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה – 275 פרשיות – אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטווית עליהן, ומלבך אתה בודאן".

קרח טען, שבטלית שכל-כולה 'תכלת' אין צורך בחוט תכלת נוסף כציצית, והדבר מיותר; כך גם בית שכל-כולו מלא בספרי תורה, אין צורך במזוזה מיוחדת על פתחו, גם זה מיותר. הוא סבר שמשה יסכים עם טענותיו, ורצה להמשיך ולומר: עם ישראל כל-כולו קדושה, אין צורך באהרן כ'כהן גדול' קדוש ומיוחד, זה פשוט מיותר20 ;

אך הוא טעה, שכן גם בית מלא ספרים חייב במזוזה, וגם טלית שהיא עצמה עשויה תכלת חייבת בחוט מיוחד של 'תכלת' כציצית. עכשיו, כשבאים קרח ועדתו ומודים בטעותם, הם אומרים: "משה אמת" – משה צדק בשלושת הנושאים: אהרן, מזוזה, תכלת.

[לפי תורת החסידות יש בענין זה עומק רב. החסידות מבארת, כי לקרח היתה טעות אידיאולוגית עמוקה, שהתחלקה לשלושה פרטים. כל אחד משלושת הנושאים שהזכרנו – כהונת אהרן, מזוזה בבית מלא ספרים, והתכלת כציצית – מייצג שלב נוסף בטעותו של קרח (הסוגיה עמוקה ורחבה ואנו מזכירים כאן רק את הנקודה21 ).

רעיון זה משתקף יפה בשמו של קרח. בשם 'קרח' 3 אותיות, שכל אחת מהן מקבילה לטעות אחרת שלו; אך כשנתבונן בצורת האותיות נראה ששלושתן דומות זו לזו: האות ר' עשויה משני קוים מחוברים, אחת לאורך ואחת לרוחב, וכך גם האות ק' והאות ח'. כל ההבדל הוא שבעוד האות ר' עשויה משני קוים בלבד, הרי באותיות ק' וח' נוסף עוד קו שמאלי – באות ק' הקו יורד, ובאות ח' הקו עולה. כי אכן, בטעותו של קרח שלושה פרטים, אבל הבסיס שלהם הוא אחד].

השרופים: הם עשו טעות אבל זכו להיכנס למחיצת צדיקים

מי שנבלע באדמה היו אלו שעמדו בראש המחלוקת (ובני משפחותיהם) – קרח, דתן ואבירם. אך היו עוד 250 איש שנענשו בדרך אחרת ואותם מכנה התורה השרופים.

היו אלו אנשים גדולים, בעלי עמדות חשובות, שהצטרפו למחלוקת קרח ורצו להיות גם הם כהנים גדולים. משה רבינו אמר להם כי ייעשה מבחן פשוט: הם יורשו להיכנס ולהקטיר קטורת לפני ה', ביחד עם אהרן הכהן, ונראה מי ישאר בחיים. ואכן, "אש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת"22 .

המספר 250 מתאים למלה 'נר', ו'בעל הטורים'23 ממליץ על 250 האנשים את הכתוב24 : "נר רשעים ידעך".

עם זאת, אנו מוצאים שהיחס ל-250 איש אלו – "השרופים" – הוא סלחני יותר מאשר לאלו שנבלעו באדמה. בספר שני לוחות הברית מוסבר25 , כי בסך הכל הם היו אנשים בעלי מעלה, שרצו מאוד להתרומם ולהתקדש, והם פשוט 'נסחפו' ברצון זה יתר על המדה. היה שווה להם להקטיר קטורת לפני ה' פעם אחת(!), ואפילו במחיר כבד של איבוד החיים26 .

רעיון זה מוצא את ביטויו בכך שהמחתות שבהן השתמשו 250 האנשים להקטרת הקטורת – נעשו דבר קדוש והפכו להיות ציפוי למזבח. כך אמר הקב"ה למשה רבינו27 : "את מחתות החטאים האלה בנפשותם, ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח, כי הקריבום לפני ה' ויקדשו". אמנם האנשים נענשו ונשרפו, אבל המחתות שלהם נעשו דבר קדוש.

ציפוי המזבח במחתות אלו נועד לשמש גם כתזכורת לדורות הבאים, כתמרור אזהרה28 : "זכרון לבני ישראל, למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטורת לפני ה'"; ובענין זה מביא החיד"א29 רמז יפה (בשמו של רבינו אפרים), שמשתלב עם הגישה הסלחנית שהצגנו כלפיהם:

המלה 'זכרון' מורכבת משני מלים: זָכוּ ר"ן – ר"ן (=250) האנשים "זכו ליכנס למחיצת צדיקים, כי מיתתן היתה כפרתן". קביעת ה'מחתות' - בהם השתמשו - כציפוי למזבח נועדה איפוא להשלים את תהליך הכפרה שלהם.

הקשר בין השקדים והחשמונאים

כדי לחזק את מוסד הכהונה ביד אהרן ובניו, לאחר הערעור של קרח ועדתו, הורה הקב"ה על 'מבחן' נוסף: כל שבט נדרש לתת מטה (מקל), וגם אהרן נתן מטה משלו. על כל מטה היה כתוב השם המתאים, ומשה רבינו הכניס את המטות אל הקודש פנימה, ליד ארון הברית.

והנה אירע נס: כאשר למחרת נכנס משה אל הקודש, ראה "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים"30 . פריחה זו הוכיחה ללא ספק כי הקב"ה בחר דוקא במשפחתו של אהרן למשרת הכהונה, וכפי שהודיע הקב"ה קודם לכן: "והיה האיש אשר אבחר בו – מטהו יפרח".

אך מדוע צמחו שם דוקא שקדים? רש"י אומר, שהשקדים מצטיינים בפריחה מהירה, ואף הכהונה שייכת לענין זה של מהירות ("המעורר על הכהונה – פורענותו ממהרת לבוא").

בעל הטורים, כדרכו, מביא גימטריא: המלה 'שקדים' שווה 454, וזהו הערך המספרי של המלה 'חשמונאים' – "רמז לחשמונאים שהם מזרע אהרן ותתקיים הכהונה בידם". בפרשה זו, שבאה לחזק את משפחת הכהנים, יש רמז לחשמונאים הכהנים שעתידים להיאבק למען קדושת הכהונה ולנצח.

ואילו בכתבי רבי יהודה החסיד31 מוצאים אנו שבפסוק זה נרמזת שושלת המלכים שמבית דוד המלך, שתחילתה בדוד וסיומה בצדקיהו (המלך האחרון של תקופת בית ראשון). כשנעשה חשבון נראה שמאז עלותו של דוד לכס המלכות עד לסיום מלכותו של צדקיהו (בעת החורבן) עברו בדיוק 454 שנים32 , כמנין "שקדים".

ומעניין: כשנעשה חשבון משלושת המלים, שלושת השלבים בגידול הפרי הנמנים בפסוק – "פרח", "ציץ", "שקדים" – נקבל את המספר 932, וזו גם הגימטריא של המלים "מלכות בית דויד" [יתכן שהרמז למלכות בית דוד בתוך פרשה זו העוסקת בביסוס מוסד הכהונה, מתחבר עם הקשר ההדוק שמצאנו בין מלכי בית דוד ובין הכהנים שמבני אהרן, כאשר אלו תומכים באלו ואלו מסייעים לאלו, כפי שניתן לראות בכמה מאורעות המסופרים בנביאים].

ונסיים בדברי 'בעל הטורים, המקביל את הפריחה שנאמרה במטה אהרן לפריחה שנאמרה במלך המשיח, עליו נאמר33 "יפרח בימיו צדיק" - "שבימיו (של מלך המשיח) תחזור הכהונה ויפרח מטה אהרן". ובספר 'פענח רזא' מוסיף עוד: המלים "מטהו יפרח" הם בגימטריא "משיח" (=358). יהי רצון שכבר נזכה לבואו, במהרה ממש.