"ויחר למשה מאד, ויאמר אל ה': אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם." (במדבר ט"ז, ט"ו).

ענווה היתה אחת מתכונותיו הבולטות של משה. למעשה, התורה מצהירה, ש"האיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, י"ג). אולם, כאשר בן דוד הלמדן, קורח, מערער על מנהיגותו, תגובתו של משה חריפה ביותר, ונראית בלתי אופייני לענוותנותו של משה. ניתן היה לכאורה לצפות, שמשה, לאחר ששמע את טענות קורח, אכן יפנה אל ה' ויאמר לו: "ריבונו של עולם, אולי הוא צודק? עליך לשקול אפשרות שקורח יתפוס את העמדה שלי – הוא הרבה יותר כשיר לתפקיד ממני! אשמח מאוד לוותר על התפקיד לטובת מועמד מתאים יותר!"

אך אם נגדיר את מהות הענווה כפי שהתורה מגדירה זאת, נוכל גם להבין כיצד תגובתו של משה לא היוותה כל סתירה לענוותנותו הבלתי רגילה.

ענווה אמיתית אינה תוצאה של הערכה עצמית מוטעית של יכולותינו והישיגנו. זוהי ענווה מסולפת, מכיוון שהיא מבוססת על נתונים לא נכונים. הענו האמיתי מודע ומודה בנקודות החוזק והתורפה שלו, אך יחד עם זאת מכיר בכך שכל כשרונותיו ניתנו לו בידי שמים, ולכן אין הוא מרגיש עליונות על אדם אחר, שלא קיבל כשרונות כאלו מאת האלוקים. "אולי", חושב הענו לעצמו, "אם אדם זה היה מתברך עם אותן מתנות שמים, הוא היה משיג את אותם הישגים כמוני ואולי אף יותר"!

משה הכיר בכך שה' העניק לו תכונות מנהיגות מצוינות, ולכן הוא התנגד באופן מוחלט לרעיון של ויתור על עמדתו לכל אדם אחר. יחד עם זאת, הכרה זו לא הפריעה לענווה האמיתית שלו ולהערכה שהיתה לו כלפי כל יהודי.

ברמה עמוקה יותר, האדם המסור לחלוטין להגשמת רצונו של הבורא הוא בדרך כלל חסר-אגו, משום שאין לו כלל אמביציה אישית – מטרתו היא אך ורק לקדם את "תכניתו" של הקב"ה בעולם. בעוד שיהירות היא תחושת חשיבות עצמית, הרי מסירות לה' משמעה הכרה בכך שהחיים אינם מה שהפרט רוצה, אלא שירות של מטרה נעלה יותר. למרות כל גדולתו, שאליה היה מודע במלואה, משה הקדיש עצמו להיות משרת ה'. וכאשר קורח חיפש לסכל את הגשמתה של ההסמכה האלוקית שה' נתן למשה – לרעות את צאן מרעיתו, העם היהודי – הגיב משה במלוא הקיטור.

רבים מבלבלים את מושג הענווה עם שפלות רוח. למעשה, האדם הענו מאד הוא נמרץ ומלא מרץ לפעול ולשנות, ולעולם לא ישלים עם התנגדות לפעולותיו. אך הוא לא מונע על ידי האגו שלו; הוא מונע על ידי תשוקה להוציא לפועל את התוכנית האלוקית.