האם אתה צופה במשחק או שאתה משתתף בו? אם אתה רק צופה במשחקי האליפות או שאתה לפעמים בועט בכדור בעצמך?
לפני כמה שנים הוחלט להרחיב את המושבים לצופים בווימבלדון. הבעיה הייתה די פשוטה – עודף משקל. מסתבר שהאוהדים שמעריצים את כוכבי הטניס בפעולה לא מתעמלים הרבה. יו"ר מועצת הספורט הבריטית אפילו ראה לנכון לומר, "אילו רק היו אוהדי הספורט עוסקים בספורט בעצמם"...
פרשת השבוע נקראת על שם קורח, בן דודו של משה ומהפכן אשר ניסה לערער על סמכותם של משה ואהרן. המרד הכושל שלו הגיע לקצו המר כאשר האדמה נפתחה ובלעה את קורח ואת אנשיו, ובכך הוכח קבל עם ועדה שמשה ואהרן אכן נבחרו על ידי אלוקים.
אבל מדוע לקרוא לפרשה על שמו של רשע ונוכל? קורח היה חוטא, ולבטח אין הוא אמור לשמש לנו דוגמא לחיקוי.
מורי ורבי הצדיק, הרבי מליובאוויטש, אשר היארצייט שלו (יום השנה לפטירתו) חל לעיתים תכופות בשבוע בו קוראים את פרשת קורח, הציע תשובה חדשה לשאלה זו. קיים תחום אחד שבו קורח מסוגל באמת להיות דוגמא טובה לחיקוי. מה הייתה תשוקתו היוקדת של קורח בחייו? הייתה זו התשוקה להיות כהן גדול. הוא חשק במעמדו המכובד של אהרון.
להיות כהן גדול לא מזכה אותך רק בתהילה, עושר ופריבילגיות למיניהן. תפקיד זה כולל תחומי אחריות ומטלות רבות בשירות הבורא. המשימה להיות כהן גדול לא הייתה קלה כלל וכלל. על הכהן חלו הגבלות רבות – לאן מותר לו ללכת, באילו פעילויות מותר לו להשתתף, עם מי הוא יכול להתחתן וכו' וכו'. אולם קורח היה נחוש בדעתו להיות לכוהן הגדול.
על כן אמר הרבי, הכמיהה לשרת את אלוקים בתפקיד הקדוש ביותר, התשוקה להיות כהן גדול, זהו דבר שאותו כולנו יכולים ללמוד מקורח. הלוואי שלכולנו היו שאיפות שכאלה למעמד של קדושה. האם לא היה זה נפלא אילו כל אחד מאיתנו היה כמה לחיים של קדושה המסורים לשירותו של אלוקים?
כמה פעמים אנו שמחים מאוד לאפשר לאחרים לטפל בענייני הקדושה. "כבוד הרב, תניח תפילין בשבילי", "סבתא שלי שומרת כשרות וזה מספיק לי", הליגה להגנה יהודית תילחם באנטישמיות במקומך, וחסידי חב"ד יצילו את העם היהודי מהתבוללות למענך. ומה תעשה אתה בעצמך? תצפה בהם מן הצד?
מעניין הוא, שבחלקים רבים של העולם, הרבה מן התמיכה במוסדות דתיים מגיעה מאנשים אשר אינם דתיים בעצמם. הועלתה השערה שהתופעה הזאת עשויה בהחלט להיות סוג של "יהדות בעקיפין". מדובר באנשים טובים אשר באמת מאמינים באמת שביהדות, אך אין להם מספיק מחויבות פנימית כדי לקיים בעצמם את מצוותיה, והם גם לא מאמינים שילדיהם יעשו כן. אז מי יגן על האמונה וימשיך את היהדות ואת העם היהודי? לכן הם תורמים לאיזה מוסד דתי כדי שיעשה זאת בעבורם.
אני זוכר ששמעתי סיפור שמתאים לענייננו מפי הפרופסור ולוול גרין מאוניברסיטת בן גוריון. בחור צעיר חתם על התנדבות לצנחנים. בטיסת האימונים הראשונה שלו, המדריך הציב אותו בפתח המטוס כשהוא משתופף, עטוף במצנח שלו, ומתכונן לצניחה תוך כדי הספירה לאחור: 5... 4... 3... 2.... 1... "קפוץ!" המועמד משותק מפחד ולא זז. "טוב, זה קורה לטובים שבינינו", אומר המדריך באהדה. "נסה שוב". אך גם הניסיון השני לא מצליח, וגם לא השלישי ולא הרביעי. הצנחן המתיימר פשוט משותק מאימה ולא מסוגל לקפוץ מן המטוס. המדריך המתוסכל והזועם שואל אותו, "תגיד לי, בני, אם אתה כל כך פוחד לקפוץ, למה רצית להצטרף לצנחנים?" – ועל כך ענה הבחור, "זה נכון, אני מת מפחד. אבל אני מאוד אוהב להיות ליד אנשים שלא פוחדים".
זה נהדר לתמוך בפעילים שבינינו ולעודד אותם. אבל הבה נלמד מקורח, שרצה כל כך להיות כוהן גדול בעצמו. הבה לא נסתפק בלהיות צופים בעוד אחרים עוסקים במלאכה בעבורנו. הבה נשתתף כולנו ברעיון היהודי. והבה נעשה זאת בעצמנו.
כתוב תגובה