בחור נכנס לחנות מתנות יוקרתית ומחפש את המתנה "המושלמת" לחמותו. "מושלמת" – כלומר, המתנה המרשימה ביותר במחיר הנמוך ביותר. כשהוא בוחן את המבחר שבחנות, הוא שומע בעל כורחו את המנהל נוזף בעובד חדש ששבר אגרטל חרסינה יקר מאוד.

הוא ניגש לבעלים ונושא ונותן איתו עד שהוא מגיע להסכמה על מחיר סביר מאוד עבור איסוף השברים, אריזתם והבאתם למסיבת יום ההולדת, בתוספת הנחיות מדויקות שלפיהן העובד ה"רשלן" יפיל את המתנה בטעות-כביכול לפני דלת הכניסה.

מגיע היום הגדול. גם השליח מגיע. תוכניתו של גיבור סיפורנו מתבצעת ללא פגם. מכל עבר נשמעות קריאות סימפטיה והבטחות כמו "אל תדאג, יקירי, העיקר הכוונה".

הכל היה מסתיים באופן מושלם אילמלא החליט איזה "נודניק" לפתוח את האריזה ולבדוק איך נראית המתנה!

לא הייתם רוצים להיות בנעליו של ידידנו כשחמותו שלו ראתה שהעובד המטופש ארז כל שבר באריזה נפרדת...

שוד ושבר

משה יורד מן ההר ותמונה מחרידה ומזעזעת נגלית לעיניו. בקושי חודש חלף מאז שאלוקים נתן את עשרת הדיברות, ובעוד הדי ההתגלות בהר סיני מהדהדים ברחבי העולם, כמה יהודים התמרדו ובנו להם פסל – את עגל הזהב.

תך הפגנת מורת רוח עזה, משה שובר את לוחות הברית, מעניש את החוטאים ולאחר מכן עולה חזרה להר כדי להתחנן בפני אלוקים שיסלח לעם.

שמונים יום לאחר מכן, ביום שהפך להיות ידוע כיום כיפור, אלוקים נותן הסכמתו לתת לבני עמו הזדמנות שנייה, ומסמל זאת בכך שהוא מרשה למשה לעשות לוחות ברית חדשים.

שני הלוחות – השבור והחדש – מאוכסנים לנצח בארון הברית.

אך מדוע לשמור את השברים? באיזה אופן הם נבדלים מן האסון היחצ"ני באריזת מתנה בסיפור הנזכר לעיל? האין הם רק סמל לחטאנו ולעונש שקיבלנו?

מדוע לאגור מזכרת לחרפה שאליה שקעו היהודים?

שביעות רצון עצמית או הונאה עצמית?

אדם שמעולם לא נאבק, שמעולם לא סבל אכזבות, לעולם לא יוכל להתחבר באמת לאלוקים או לתורתו. האדרה עצמית ותפארת עצמית מונעים מן האדם להגיע ליסוד האלוקי. הצלקות שהעולם גרם לנו, שרידיהם של המאבקים שנאבקנו ושל הפיתויים שבהם עמדנו, הם דמי הכניסה לממלכת האלוקים.

קבלת התורה בהר סיני הייתה התנסות אקסטטית מאין כמוה. סביר שכולם חוו את תחושת ההישג של היות נבחרים באופן אישי כמקבלי ההתגלות האלוקית. כיצד אם כן יכלו היהודים להימנע מלהרגיש שבעי רצון מעצמם?

הצגת שברי לוחות הברית הראשונים הייוותה עבורנו תזכורת תמידית לעברנו הלא-מושלם ולמוניטין הפגום שלנו. הצגת הראיות לחטאינו והלך הנפש של החרטה הבלתי פוסקת שבא לאחר מכן הולידו בקהילה כולה השראה להתאחד מחדש עם האלוקים וכן החלטה נחושה להימנע מכשלונות דומים בעתיד. בכך מובטחת זכותנו לא רק לקבל את האלוקים אלא גם לחיות איתו ועם תורתו.