החיים, כפי שכולנו יודעים, הם סדרה של טעויות חמורות. אף פעם, אבל אף פעם, אנחנו לא מצליחים בפעם הראשונה.

האם זה אמור להיות כך? כמובן שלא. למה לא? פשוט מאוד: אם אנו מכנים משהו בשם "טעות חמורה", פירוש הדבר שזה משהו שלא היה צריך לקרות. אך הבה ונפסיק להתפלפל – הבה ונדבר על תחושות בטן. אני סומך על האינטואיציה שלי יותר מאשר על כל היקש לוגי. טוב, אז כל פעם שאני מתחיל לראות עוד אחת מטעויות החיים שלי מתפתחת והולכת, כל סיב דק במעיי זועק: "נו, נו, נו! זה לא היה צריך לקרות..!"

ואולם, אם תקח מן החיים את כל אותן התחלות לא טובות, את הצעדים השגויים, ההזדמנויות המפוספסות, הנחות מוקדמות נאיביות, גישושים של ניסיון ראשון, וחוויות בהן למדנו משהו בדרך הקשה – אז מה יישאר? שום דבר מיוחד, על אחת כמה וכמה לא משהו שכדאי לנו להטריח את עצמנו לחיות עבורו.

או-קיי, נניח שנשים בצד את האינטואיציה ותחושת הבטן, ונגיד שטעויות חמורות חייבות לקרות כחלק מתוכניתו הגרנדיוזית של הקב"ה לשוות לחיים מעניינים. אך אם זה כך, אנחנו נמצאים שוב בחלל המשעמם וחסר המשמעות של חיים מתוכנתים מראש שאין טעם לחיות אותם ולהטריח עצמנו עבורם. חוץ מזה, איך יכולות הטעויות החמורות שלי להיות משהו שה' רוצה כל הזמן שיקרה, אם רובן או כולן הן תוצאה של פעולות שהשם במפורש אמר לנו שהוא לא רוצה שיקרה?

זהו הדבר האבסורדי בעניין הטעויות הגסות. בלעדיהן אין כלום. אולם, אם יש לגביהן דבר אחד שאותו אנו יכולים לומר בביטחון מלא, זה שהן לא אמורות לקרות. אז איך יתכן שמשהו לא אמור לקרות ואמור לקרות בעת ובעונה אחת?

אלקים יודע, אבל הוא לא מספר.