אתה חושב שאתה הראשון שמחפש את אלוקים? כבר אלפי שנים אנשים מחפשים רוחניות, חוקרים את המטפיזי ומבקשים את האמת. אפילו גדול הנביאים – משה רבנו בעצמו – היה עסוק בחיפוש היסוד האלוקי. משה רצה לראות את אלוקים בכל הודו והדרו.
"הראני נא את כבודך", מבקש משה בפרק ל"ג של ספר שמות. הפרשנים טוענים כי פירוש הדבר הוא שמשה רצה לקבל את ההתגלות המוחלטת והשלמה. אחרים רואים בכך חיפוש אחר הבנת אינספור דרכיו של אלוקים, כמו למשל הבנת הסיבה שבגללה תמיד נראה כי הצדיקים הם הסובלים בעוד הרשעים נהנים משפע כלכלי.
יהא הפירוש אשר יהיה, הבורא הכל-יכול מגביל את הבנתו של משה. "וראית את אחורי ופני לא יראו", משיב לו אלוקים (שמות לג, כג). בני תמותה – ובכללם גם משה – יכולים לראות רק עד דרגה מסוימת ולא מעבר לכך. פניו של אלוקים – התמונה המלאה והשלמה שלו – נשגבת מן ההבנה האנושית.
נער צעיר השתתף בשיעור העוסק באמונה ורצה לדעת, "היכן נמצא אלוקים?". המורה השיב לו "אלוקים נמצא בכל מקום". "אבל זו הבעיה" אמר הנער. "אני רוצה אלוקים שנמצא במקום כלשהו!".
"בכל מקום" זה מושג מופשט, תיאורטי ובלתי מוחשי. לעומת זאת, "במקום כלשהו" זה מושג מוגדר יותר, ממשי ומוחשי. כן, היהדות מאמינה בהחלט שאלוקים נמצא בכל מקום, אך הדבר החשוב אף יותר הוא ה"מקום כלשהו" שבו ניתן למצוא את אלוקים.
ביהדות אנו מוצאים תשתית חיים ברורה ומפותחת מאוד. ישנה רשימת התנהגויות שנחשבות לאלוקיות, ורשימה אחרת של צורות התנהגות שאמנם נראות הרבה יותר אטרקטיביות, אך הן נחשבות ללא-אלוקיות. אנו יודעים מה אלוקים מצפה מאיתנו ומה הוא לא מצפה מאיתנו. הדבר לא נשאר נתון לשיקולים המבוססים על רגש אישי וסובייקטיבי. קיימים חוקים אובייקטיביים לגבי "בסדר" ו"לא בסדר", טוב ורע. מוסר ואתיקה הם השטח של אלוקים ולכן אינם נתונים למשא ומתן. בסופו של דבר, הקוד המוסרי שלנו בא מן השמים, מאלוקים, והוא סופי ומוחלט.
פעם נשאלתי אם אדם מסוים הוא "אדם דתי". רגע זה זכור לי כרגע של תובנה אישית. מנקודת המבט של השואל, התשובה הייתה בהחלט "כן". האדם שנשאלתי לגביו היה אדם מאמין, הגיע לבית הכנסת בנאמנות מדי שבוע ועשה מעשי צדקה. והרי אלה הם הדברים המכשירים אדם להיקרא "דתי" במובן המקובל של המילה. אך ביהדות, למונח "דתי" יש משמעויות שונות. שתיים מן הבולטות שבהן הן שמירת השבת ושמירת הכשרות. שתיהן כוללות את הפרטים הקטנים שבהם מנחה התורה את האדם היהודי.
אמונה באופן כללי, הליכה לבית הכנסת ומתן עזרה לנזקקים הם דברים נאים, אך עדיין יש בהם מן השטחיות. הם שייכים לקטגוריה של "בכל מקום". שמירת השבת, לעומת זאת, שייכת לקטגוריה של "במקום כלשהו". היא מוגדרת ומוחלטת. היא מרחיקה לכת אל מעבר לדברים הכלליים, השטחיים, שנותנים לאדם הרגשה טובה ותו לא. כיהודים, דרושה לנו הגדרה מדויקת יותר של "אדם דתי". הדברים הדחופים שעל סדר היום צריכים להיות דברים מעשיים ולא קלישאות, פעולות ולא גישות.
אלוקים חייב להיות במקום כלשהו, במקום מסוים, לא רק "בכל מקום".
בסיכומו של דבר, כשאנו מתחברים לאלוקים דרך עשיית רצונו, אנו אכן מתקרבים אליו.
כתוב תגובה