נושאים רבים נכללים בפרשת השבוע. אנו קוראים על הסיפור על עגל הזהב, וכיצד התחנן משה אל ה' שימחל על העוון הגדול של העם. אך לפני המאורעות החשובים האלה ישנו קטע שאנו עלולים בטעות לפספס. קטע זה מספר לנו משהו לגבי זווית הראיה של התורה על הקהילה היהודית.

הקטע עוסק בהכנת הקטורת הריחנית, אותה היו מקטירים על מזבח הזהב במשכן, ולאחר מכן בבית המקדש, כל יום מימות השנה.

כפי שהוסבר לנו על ידי חכמינו זכרונם לברכה, הקטורת הכילה אחד עשר מרכיבים. אולם, אם נסתכל מקרוב, נבחין במשהו מפתיע למדי. ניתן היה לצפות שריחו של כל אחד מהמרכיבים יהיה ריח נעים וטוב. ואכן כך היה, חוץ ממרכיב אחד שנקרא 'חלבנה' שהיה בעל ריח מאד לא נעים. אז מדוע שצמח כזה יהיה כלול בקטורת שבמקדש? בכך התורה מבהירה, שכל מרכיב הוא חיוני: אם נחסיר אחד מהם, הקטורת לא תהיה אותו הדבר.

מכך אנו לומדים שיעור מאלף. חכמינו מספרים לנו, שהמרכיבים השונים של הקטורת מסמלים את הסוגים השונים של יהודים בעם. ה'חלבנה', התבלין שריחו רע מסמל את האדם שמעשיו אינם טובים, אולי אף גובלים בעבריינות, ומנוגדים להוראות התורה. הקטורת אומרת לנו שגם אדם כזה הוא חלק מן העם היהודי כמו כל אחד אחר. למעשה, אם הוא חסר, אם ניתן לו להרגיש רחוק ומנודה, אז אנחנו לא מתפקדים נכון כאומה.

למעשה, האמור לעיל מתייחס גם לנושא המובא מאוחר יותר בפרשה: בקשת משה מה' לסלוח לעוון העם כולו. ביום צום כיפור, כשכל העם מבקש מה' מחילה וסליחה, שליח הציבור מצהיר שגם לעבריינים יש מקום ואנו מותרים להתפלל עימם. אנו עם אחד, ורק על ידי כך שנהיה מאוחדים נוכל להתקרב אל ה'.