אחרי שקיבלו בהתלהבות את עשרת הדברות, עם ישראל, חסר סבלנות לחזרתו של משה ממרומי ההר, עושה לעצמו אלוקים חדש – עגל הזהב. אם נבחן את הטקסט המספר על חטא העגל (שמות לב), נוכל להתבונן במניעים למעשה ולשאול את עצמנו: האם לא ניתן למצוא איזשהו צידוק לעבודת האלילים הזו?

משה רבנו התאחר לרדת מן ההר, ולכן העם דרש מאהרון שיספק להם "אלוהים אשר ילכו לפנינו", משום שמשה, שהנהיג את העם בצאתם ממצרים, נעלם לפתע. האם אין כאן חיפוש רציני של אלוקות? האם התנגדותם למשה (ולכל מה שהורה להם) מוצדק, מאחר ומשה היה לו על ראש ההר הסימבולי, יותר מדאי נעלה וחסר משמעות מעשית עבור העם הפשוט? משה היה מצויין עבור משימות העבר, אך האם העם לא זקוק לאלוקים חדש, מתקדם "שילך לפניהם" בהתמודדותם עם בעיות העולם החדש? אחרי הכל, הם גם לא היו קמצנים – הם נתנו לשם כך את חפציהם יקרי הערך ביותר והזדרזו להביא קרבנות בנדיבות.

אולי, מה שמצביע על רגשותיהם האמיתיים נמצא בפסוק: "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק".

העקשנות שלהם לקבל אלוקים שאותו הם מסוגלים להבין, הגישושים שלהם לאמונה מתקדמת המתאימה לזמנם, שאותה הם יכולים לאמץ ללא בעיות מצפוניות, דווקא יכולה לעורר כבוד אצל בני תמותה רגילים, הנאבקים ללא פחד עם בעיות מסתוריות נצחיות ובלתי פתורות. יכולנו אפילו להתעלם מן הצורה המגושמת של האלוקים שלהם, בדמות עגל עשוי זהב. אולם כאשר כל לאחר כל ההשראה והאקסטזה הדתית הזו הם מתחילים לזלזל, משחררים עצמם מכל משמעת עצמית, משליכים כל רסן והגבלה שדורשת היהדות, ורודפים אחרי נהנתנות חסרת מעצורים – אזי יש לחשוד במניעיהם. האם הם אכן מחפשים אלוקים או שמא הם מנסים לברוח ממנו?

שום אידיאל לא יכול להיבחן על ידי אמירות סתם. טענות לרוחניות אינן אינדיקציה לרוחניות. אמת המידה האמיתית לערכו של האידיאל הם רק המעשים הבאים לאחריו. היהדות אינה אוסף מגילות מתחסדות אלא חיים בפועל על פי הוראות התורה.