לפני שנים רבות, בתקופה שבה ליהודים הייתה ריבונות מלאה במערת המכפלה בחברון, היה אחראי אדם בשם יצחק על מפתחות המערה. יצחק היה אלמן עני. הייתה לו רק בת יחידה ושמה דינה, נערה יפה וטובת-לב. הגיע הזמן שבו הגיעה דינה לפרקה והשתדכה עם בחור צעיר ויפה תואר.

יצחק עבד קשה כדי לחסוך כסף לחתונתה של בתו. הוא קנה לה מזוודה ומבחר בגדים נאים ליום חתונתה. אבל אז נזכר יצחק שלפי מסורת קהילתם, עליו לתת לדינה גם שרשרת זהב לענוד בחתונה. אולם לא נשאר לו די כסף כדי לקנות לה שרשרת כזו. יצחק נעצב מאוד אל לבו. תכשיט זה היה נושא לגאווה גדולה בקרב נשות הקהילה, ונערות עניות שאין להן לבוש הולם היו בוכות מבושה ביום חתונתן וכמה מהן אפילו נמלטו כדי להימנע מן המבוכה הכרוכה בדבר. יצחק לא ידע את נפשו מרוב דאגה מה יעשה. הוא לא סיפר לדינה דבר, שכן הוא לא רצה שתחוש עצובה.

זמן קצר לפני החתונה, חלמה דינה שהיא עומדת בשער מערת המכפלה. היא עמדה שם והחזיקה את המפתחות לשער. אישה לבושה לבן ניגשה אליה. פניה היו מלאי אור כמו השמש. האישה הרימה את ידה ונגעה בשערה של דינה. היא אמרה לה, "שרשרת גדולה זו עם המפתחות למקום הקדוש הזה תהיה השרשרת ביום חתונתך. השרשרת הזו יקרה מאות מונים מכל שרשרת זהב ואבנים יקרות כלשהי".

האישה נעלמה. דינה התעוררה ונזכרה בחלום, אך החליטה שלא לספר עליו לאיש.

הגיע יום החתונה ופניו של יצחק היו קודרים ואפורים מרוב חשש מן העומד להתרחש. ידידותיה של דינה באו לעזור לה להתכונן לחתונה. אחרי שהתלבשה דינה בבגדי חתונתה, היא קראה לאביה ושאלה אם היא יכולה להחליף עמו מלה ביחידות. כשחיוך רחב שפוך על פניה, היא אמרה, "אבא, אנא תן לי את המפתחות למערת המכפלה. הם יהיו שרשרת החתונה שלי. הם יקרים יותר מכל זהב או אבנים יקרות".

יצחק הופתע וחש הקלה מרובה. הוא רץ להביא את המפתחות ונתנם לבתו. דינה קרנה מאושר כשהיא עונדת את שרשרת הברזל ועליה מפתחות מערת המכפלה. אנשים הכריזו שהיא יפה יותר בשרשרת ברזל זו מאשר הכלות לפניה, שלבשו זהב ואבנים יקרות.

מאותו יום ואילך ענדו כלות חברון במקום שרשרת זהב ואבנים יקרות את "שרשרת הברזל" המיוחדת הזו.