האזהרה שהזהרנו מלקוב את השם הגדול - יתעלה, על מה שאומרים הכופרים לעילא לעילא - וזה העניין שמכנים אותו "ברכת השם". ועונש העובר על לאו זה הוא מפרש בלשון התורה שהוא נסקל, הוא אמרו יתעלה: "ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה" (ויקרא כד, טז).
אבל האזהרה, לא באה בכתוב אזהרה מיוחדת על חטא זה לבדו, אלא באה אזהרה הכוללת עניין זה וזולתו, והוא אמרו: "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז).
ולשון המכילתא: "לפי שהוא אומר: "ונקב שם ה' מות יומת" עונש שמענו, אזהרה לא שמענו - תלמוד לומר: "אלהים לא תקלל".
ובספרא: "על השם המיוחד במיתה; ועל שאר הכנויין - באזהרה. ועוד במכילתא: "אלהים לא תקלל" לתן לא תעשה על ברכת השם".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז מסנהדרין.
ודע שסוג זה מן האזהרות הכולל שניים שלשה עניינים - אינו מסוג לאו שבכללות, לפי שיבאר הכתוב את העונש בכל עניין ועניין מהם והודיענו בהכרח, שכל עניין ועניין מוזהרים עליו ושהוא מצוות לא תעשה, כמו שביארנו בהקדמות שעשינו למאמר זה. וכיון שהכלל הוא: לא עונש אלא אם כן הזהיר - חוקרים אנו על האזהרה בהכרח.
ויש שהיא נלמדת באחת המידות, ויש שהיא בכלל עניין אחר, כמו שביארנו בהקדמות. ולא יהא לאו שבכללות אלא אם לא קדמה לנו ידיעה כלל, שעניין מאותם העניינים מוזהרים עליו, אלא מחמת אותו הלאו, כמו שביארנו בכלל התשיעי;
אבל אם קדמה ידיעה שאותו הדבר מוזהרים עליו - והוא באומרו שהעושה כך וכך יעשה בו כך - אין לחוש אם האזהרה היא בפירוש או מן הדין, בפרט או בכלל. ודע זאת, ויבואו לך מעניין זה עוד מצוות רבות.
הוסיפו תגובה