האזהרה שהזהרנו מלשרוט את עצמנו, כדרך שעושים עובדי עבודה זרה, והוא אמרו יתעלה: "לא תתגדדו" (דברים יד, א). וכבר נכפל לאו זה בלשון אחר, והוא אמרו: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח).

וכבר נתבאר בגמרא יבמות: שגופיה דקרא "לא תתגדדו" מבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת.

ובגמרא מכות אמרו: "שריטה וגדידה אחת היא". ושם נתבאר שעל המת בין ביד בין בכלי - חייב; ועל עבודה זרה, בכלי חייב, ביד פטור, כמו שבא בספרי הנביאים: "ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים" (מלכים א יח, כח).

וכבר אמרו שבכלל לאו זה, גם האזהרה [על ההמנעות] מפילוג העם ומחלוקת הרבים ואמרו: "לא תתגדדו - לא תעשו אגדות אגדות": אבל גופיה דקרא הוא כמו שביארו ואמרו: "לא תעשו חבורה על המת", וזה מעין דרש.

וכן אמרם: "כל המחזיק במחלקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו" (במדבר יז, ה),

שגם הוא על דרך הדרש; אבל גופיה דקרא הרי הוא איום, כמו שביארוהו חכמים שהוא שלילה, לא לאו, לפי שהם ביארו שעניין דבר זה: שה' מודיע שהחולק על הכהנים וטוען לעצמו את הכהונה בדורות הבאים לא יארע בו מה שארע לקרח ולא יהיה עונשו, הבליעה, אלא יהא עונשו "כאשר דבר ה' ביד משה לו", כלומר: הצרעת, באמרו יתעלה למשה: "הבא נא ידך בחיקך וגו' " (שמות ד, ו),

וכמו שנתבאר בעזיה. אחזור לעניין המצווה ואמר, שכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות; והעובר על לאו זה - לוקה.