הציווי שנצטווינו למחות בעשה עברה או במי שרוצה לעשותה, ולהזהירו על כך בדברים ולהוכיחו. ואל יאמר אדם: 'אני לא אחטא; ואם יחטא זולתי - זה עניינו עם ה'' - זה נגד התורה, אלא אנו מצווים שלא תעבור ולא נניח לזולתנו מאמתנו לעבור. ומי שרוצה לעבור - חובה על כל אדם להוכיחו ולמנעו, ואף על פי שלא נתקיימה עליו עדות המחיבת לקיים עונש.

והוא אמרו יתעלה: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז).

גם נכלל במצווה זו שנתרעם זה על זה, אם הרענו זה לזה, ואל נטור לו או נשמור לו חטא, אלא נצטווינו להתרעם עליו בדברים, כדי שלא ישאר בלב כלום.

ולשון ספרא: "מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חזור והוכח? תלמוד לומר: הוכח תוכיח. יכול אף אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא".

וכבר ביארו חכמים, שמצווה זו חובה על כל אדם אפילו מן הקטן לגדול הרי הוא חייב להוכיח, ואפילו קלל וזלזל אל ירפו ידיו ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: עד הכאה.

ויש למצווה זו תנאים והלכות, ונתבאר במקומות מפזרים בתלמוד.