מדוע הנשים מודרות מבית הכנסת?

שאלה:

כבוד הרב, נראה לי שהגיע הזמן להפסיק כבר עם הדרת הנשים. מה שאולי היה מקובל באירופה של ימי הביניים, פשוט לא קביל בעולם של היום.

כמה זמן אתה חושב שתצליח עוד להחזיק את בית הכנסת כמועדון גברים? אתה באמת מצפה מהנשים של ימינו להסתפק בעזרת נשים, ובמקום להיות חלק מהסיפור להישאר מאחור ומרחוק ביציע? איך זה נראה בעיניך הגיוני שהקול של מחצית מעם ישראל מודר מטקס הקריאה בתורה?!

כבוד הרב, השינוי כבר דופק בדלת. הגיע הזמן לאפשר לו להיכנס פנימה לפני שכל הבניין יקרוס!

תשובה:

אני רואה שאת מדברת על שינוי, אבל מה דעתך שננסה במקום זה לדבר על התאמה?

אסביר לך מה ההבדל. שינוי פירושו לוותר על מי שאתה מכורח הנסיבות, להיכנע לסיטואציה; התאמה משמעותה הבנה עמוקה יותר של מי שאתה והיכולת לעמוד באתגרים שהנסיבות מזמנות לך מתוך ההבנה הזו.

הקדמה (שאפשר לדלג עליה) על שינוי לעומת התאמה

בכל פעם שאנחנו מתאימים את עצמנו לנסיבות, אנו מגלים משהו חדש על עצמנו; בכל פעם שאנו נאלצים להשתנות בגלל נסיבות חיצוניות, אנחנו מאבדים את הכוח להיות מי שאנחנו באמת. ללא זהות ברורה ובלי חיבור פועם למקורותינו, התודעה שלנו מתרופפת לאיטה, ואנו הופכים לחסרי כוח המסוגלים פחות ופחות לחולל שינוי לטובה בסביבתנו.

שינוי אינו דבר רע. להפך. הרי זה בדיוק כל הסיפור של התורה: לשנות את הדעה וההתנהגות האנושית, לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום מופלא – טוב יותר, מאיר יותר, שקוף ונאמן יותר למהות הפנימית שלו. אלא שאת השינויים העמוקים והמשמעותיים שחוללנו בעולם במשך 3,700 שנה מאז קיבלנו את התורה, הצלחנו לעשות בעיקר הודות לכך שאנחנו נשארנו נאמנים לעצמנו ולזהותנו.

אני חושב שהטיעון שלך בעד שינוי התורה היה נשמע טוב יותר בתקופות קדומות יותר של ההיסטוריה. אם, למשל, היינו שנינו חיים לפני אלפי שנים, ואז היית מאתגרת אותי בשאלה "למה היהודים כל כך שונים מכולם?" הייתי כנראה חייב לענות לך מתוך אמונה פשוטה: "זה מה שה' ציווה אז זה בטח נכון".

אבל כיום אנחנו הרבה יותר חכמים. יש לנו כבר נתונים מקבוצת הניסוי הגדולה ביותר בהיסטוריה: בכל זמן, בכל מקום, בכל מבנה חברתי, כלכלי או פוליטי ותחת כל סוג של משטר – השיטה של התורה עבדה. אף אומה או תרבות אינן מתקרבות ליכולת ההמשכיות של העם היהודי, שהתאים את עצמו לאורך מנעד כה רחב ומגוון של תקופות ומצבים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו ומבלי לוותר על זהותו המהותית.

כל אדם חושב, מבין ששרידות מרשימה שכזו לא קורֵית סתם כך. מסתתר כאן סוד כלשהו. ובכן, הסוד הוא שהתורה לא שייכת לשום תקופה, לשום פילוסופיה, לאף חברה כלכלית או נסיבות. היא מעל כל אלה, ומשום כך היא עובדת תמיד ובכל מקום – כל עוד אנו מתמידים להעמיק בה, למצוא את הדרך לשמור על קיומה באופן מלא, חרף שינויי הזמן ואתגרי השעה.

למעשה, יש לנו שם לשיטה הזו. קוראים לזה "הלכה". ההלכה מאפשרת יישום מותאם של עקרונות התורה בכל סיטואציה, מבלי לשנות אותה עצמה. ההלכה מחייבת מצד אחד נאמנות מוחלטת למסורת, אך בד בבד מתחשבת באתגרי ההווה. באמצעות מנגנון ההלכה הצלחנו לקיים את התורה ללא שינוי, אבל באופן מותאם, במשך אלפי שנים.

המשך ההקדמה: על אתגרים ועל זהות

הצורך התמידי בהתאמת ההלכה, עוזר לנו לחשוף את המהות הפנימית שלנו. המעברים התכופים מחברה נוודית לחקלאית, לציוויליזציה מפוארת, לגלות, לציוויליזציה פחות מפוארת, למרחב הלניסטי, לגלות נוספת, ולמעשה לכל מקום ודבר, עד לעידן התיעוש, הפופ, וכיום לחיים במרחב הווירטואלי – הביאו אותנו בכל פעם להבנה עמוקה יותר על עצמנו ועל תורתנו.

וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. אל מול עליית הנָשִׁיוּת בחברה (שהיא בעיקר תוצאה בלתי מכוונת מהתקדמות הטכנולוגיה – כולל הרפואה וההיגיינה – ופחות ממאבקי המעמדות המרקסיסטיים), מתגלים סודות בתורה שקודם לכן היו בלתי מורגשים. והנושא שעליו שאלת, הוא דוגמה מצוינת לכך:

את מתארת את בית הכנסת כסוג של אנכרוניזם. זו הבחנה צודקת. אנחנו באמת לא חלק מההווה. אם תעמידי בבית כנסת אנתרופולוג שיִּצְפֶה בחבורת גברים עטופים ביריעות צמר ורצועות עור, ומזמרים עברית עתיקה מתוך ספר כתוב בכתב יד על גבי קלף טבעי – הוא יתקשה לקבוע לאיזה עידן שייך המראה שלפניו.

אבל איפה את טועה? במחשבה שאנחנו שייכים לתקופה מסוימת מהעבר. זה לא נכון. מעולם לא היה זמן שבו הפרקטיקה היהודית הייתה מסונכרנת עם רוח התקופה. לא באירופה של ימי הביניים, ולא באף עידן אחר בעולם העתיק.

כשכל התרבויות מסביב חגגו פולחנים פרועים עם אֵלוֹת וכוהנות, את חושבת שזה נחשב אופנתי ומעודכן שבמקדש שלנו עבדו רק כהנים גברים? מהבחינה הזו, הפולחן היהודי היה המשעמם ביותר, אלמלא מופע הניסים היומיומי והפסקול המרומם של תזמורת הלוויים (שגם היא, כמובן, על טהרת הגברים). זה היה נראה חריג אז, בדיוק כפי שזה נראה היום.

אבל יש בכך משהו עמוק מאוד, חסין מאוד, משהו שאולי גם אנחנו עדיין לא מבינים עד הסוף.

אז לפני שניגשים לחתוך בבשר החי, אולי ננסה לפענח, לפחות קצת, את טיבו של המסתורין העמוק הזה. האם היית סוללת כביש מהיר ביער של עצי סקוויה ענקיים מבלי ללמוד קודם על האקולוגיה הבסיסית שלהם? ובכן, מערכת החוקים והרעיונות שאנו עוסקים בה עכשיו היא עמוקה ועדינה הרבה יותר, וצריך להתייחס אליה בהתאם.

בחזרה לשאלה: מדוע הנשים מודרות מבית הכנסת?

את שואלת מדוע כל התפקידים הדומיננטיים בבית הכנסת מלוהקים בידי גברים. נשים אמנם יכולות לבקר בבית הכנסת, להשתתף בתפילות, אבל רק בעזרת הנשים – מעבר למחיצה, או ביציע – והן לא נספרות במניין.

האמת היא, שזה באמת תמוה. למעשה, אולי הרבה יותר ממה שאת חושבת, ואסביר לך מדוע:

אם תעברי על כל חמשת חומשי התורה, לא תמצאי שם הנחיות לתפילה נכונה. אז מהיכן אנו יודעים כיצד להתפלל? כמעט כל הִלְכות התפילה נלמדות מאישה אחת בשם חנה, שחייתה לפני כ-3,000 שנה, בטרם נבנה בית המקדש הראשון בירושלים1.

חנה, שהייתה עקרה, הגיעה אל ה"מִשְׁכָּן", ששכן אז בשִׁילֹה הקדומה, והתפללה לילד. היא התפללה בשקט, רק שפתותיה נעו וקולה לא נשמע. היא התחננה בפני ה' שיתערב למענהּ בחוקי הטבע, וייתן לה ילד משלה. היא גם לא הסתפקה בכך, והוסיפה וביקשה שהילד הזה, שעוד לא נולד ולפי הפיזיולוגיה שלה גם לא יכול היה להיוולד, יהיה צדיק מאוד, ילד מיוחד. ובתמורה, כך היא הבטיחה, היא תקדיש את חייו לעבודת הקודש, לה'.

לאורך כל הזמן הזה, עֵלִי, הכהן הגדול של המשכן, עקב אחרי הגברת הזאת. כשהיא סיימה את הטקס המוזר שלה, הוא ניגש אליה והאשים אותה שנכנסה למשכן ה' כשהיא שיכורה. חנה ענתה לו בכבוד רב, אבל בביטחון מלא, שהיא כלל לא שיכורה. שהיא רק שפכה את ליבה הכואב לפני ה'. עֵלִי מקבל את ההסבר שלה ומברך אותה, ואכן, כעבור שנה נולד לה בן שגדל להיות שמואל הנביא2.

מהסיפור של חנה חז"ל לומדים הרבה דברים על מעשה התפילה. בין היתר, שתפילה היא מעשה רציני ושקט, ושלמרות זאת צריך למלמל בפה את מילות התפילה ולא מספיק להתפלל רק במחשבה; שצריך "לשפוך את הלב"; שדמעות אף פעם לא מזיקות; שאפשר "לסגור עסקאות" עם הבוס למעלה; ושאם מתחננים מספיק חזק, אפשר לצפות ממנו שישבור את הכללים בשביל למלא את הבקשה; וגם, שתפילה ושתייה לא הולכים יחד.

למעשה, חז"ל כל כך התפעלו מתפילתה הכנה של חנה, שכאשר הם קבעו נוסח אחיד לתפילה (תפילת "העמידה" – "שמונה עשרה") הם שיבצו בו בדיוק 113 מילים – כמספר המילים שחנה אמרה בתפילתה.

את מבינה מה קורה פה? כל כללי התפילה נועדו ללמד גברים איך להתפלל כמו אישה!

איור אמנותי: ספירה לייטסטון.

התפילה היא תקשורת "נשית"

למה, בעצם, עֵלִי (הגבר) חשב שחנה (האישה) שיכורה? כי הרגשות שלה נשפכו מתוכה החוצה ללא מעצורים. לגברים קשה עם זה, הרבה יותר מאשר לנשים (אפילו כשהם שיכורים...).

מעשה התפילה הוא במהותו מודל תקשורת "נשי": גברים לא אוהבים לבכות, להודות בחוסר אונים, לבטא את הפנימיות שלהם ולדון בצרכים האמיתיים שלהם; אלו דברים שלרוב מזוהים עם נשים. דרך אגב, גברים במיוחד לא עושים את הדברים האלה כשיש נשים בסביבה. כללי התפילה נועדו בדיוק בשביל ליצור את המסגרת שתאפשר לגברים לעשות את כל זה.

כמו התפילה, גם השירה בתנ"ך היא לרוב עניין נשי. כשהגברים שרו בעקבות נס קריעת ים-סוף, הנשים התעלו עליהם, שלפו תופים ויצאו במחולות3. שני שירי הנבואה הכי מפורסמים בתנ"ך הם שירת דבורה4 ושירת חנה (אותה חנה, כאשר חזרה למשכן עם שמואל הקטן שלה, והודתה לה' על הנס שעשה לה). אפילו "שיר השירים" של שלמה המלך מורכב משני "דוברים" – ה'דוֹד' וה'רעייה' – כשהקול הדומיננטי הוא דווקא זה של הרעייה, האישה.

בתורת הקבלה נוהגים לתאר את כל ההוויה כאיזון דינאמי בין יסודות וכוחות "זכריים" ו"נקביים". התפילה נחשבת כשייכת ליסוד ה"נקבי": "אם כל חי" השואפת להתעלות ולשאת עימה בעלייתה את כל עולמה5.

היסוד ה"נקבי" הרוחני, מכונה בשפת התלמוד והמדרשים בשם "שכינה". כלומר: האלוקות המצויה בתוככי הבריאה ומעניקה לה קיום וחיים; בשפת הקבלה קרואים לזה "מלכות", "מטרוניתא" ("מלכה" בארמית), "דבר השם", "אור הממלא כל עלמין" (=כל העולמות), או "כנסת ישראל".

לעומת זאת, כאשר מדברים על הא-ל בשמות "זכריים" – כמו "הקדוש ברוך הוא", "אבינו", "הבורא", "המלך" וכדומה – מתייחסים אל האלוקים "עצמו", כפי שהוא מעל ומעבר לבריאה.

האמת, שאותה צריך לזכור ולהפנים שוב ושוב, ש"ה' אחד, ושמו אחד"6 – כלומר: שתי צורות ההופעה הללו הן גילויים שונים של אותה ישות, אחת, אינסופית, יחידה ומוחלטת, שאותה לא ניתן "לתפוס", לא מתאפשר לדעת ובלתי אפשרי להכיר7.

התפילה מבטאת את הכמיהה של היסוד "הנקבי" לתקן את המצב שהאלוקות הכמוסה בתוך המציאות נראית כאילו חלילה נפרדה ממקור חייה והפכה לישות עצמאית.

אם כן, התפילה היא לא רק מעשה המזוהה מבחינה היסטורית עם נשים, גם במהותה הפנימית היא התרחשות רוחנית "נקבית".

ובכן, איך יתכן שחרף כל זאת, בית הכנסת הוא תחומם של הגברים? זה באמת נראה תמוה! ואולי רק עכשיו את מבינה עד כמה...

להכיל את הקדושה

אלא מה? התמיהה הזו קיימת רק אם מסתכלים על בית כנסת כמקום שנועד להתפלל בו ותו לא. אבל זה לא מדויק.

בית הכנסת הוא באמת מקום מצוין לתפילה. גם כשאין "מניין", עדיף להתפלל בבית-כנסת מאשר להתפלל בבית. אבל בית כנסת הוא יותר מזה. בית הכנסת הוא דגם מוקטן של "בית המקדש" המקורי, שבעבר עמד בירושלים וייבנה בה שוב במהרה בימינו. גם בית המקדש ההוא היה גם מקום נהדר לשפוך בו את הלב בתפילה8, אבל איש מעולם לא טען שתפילה היא עניינו המרכזי של המקדש. עניינו המרכזי של המקדש הוא, כשמו, מקום שנועד להכיל את הקדושה9.

הנה, שוב, דוגמה לאיזון, שאותו הזכרנו קודם, בין היסוד ה"זכרי" ליסוד ה"נקבי": התפילה היא, כאמור, "נקבית", אבל עניינו של המקדש הוא "זכרי".

נחזור רגע לסיפור של חנה במשכן. גם חנה חשבה שהמשכן הוא מקום נהדר להתפלל בו. ותפילתה שם אכן הוכחה כיעילה למדי (היא קיבלה בדיוק מה שביקשה). אבל, שימי לב, זה קרה רק לאחר ההתערבות של עֵלִי, ורק לאחר שקיבלה את ברכתו.

עֵלִי, כזכור, היה הכֹּהֵן הגדול, "מר הקדושה" של המשכן, והוא היה גם האיש שטעה לחשוב שחנה שיכורה. כיצד אדם קדוש כמותו, המצוי ברזי הסוד האלוקיים של עבודת המקדש, המרוחק שני דורות בלבד מהר סיני (אהרן ← פנחס ← עלי), יכול היה ליפול בכזו טעות ולזהות את התפילה הנעלית ביותר כדבר שהוא ההפך הגמור ממנה – כשיכרות?! הרי איש במעמדו רואה הרבה מעבר למה שתופסות העיניים הגשמיות10 !

אז צריך לזכור שעֵלִי ניהל שם מערכת תובענית וקשוחה. העבודה במשכן התנהלה בסדר קפדני ומדויק, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה – תמיד לפי לוח זמנים מדוקדק, תמיד לפי הספר, מתוכננת היטב ומפוקחת באופן הדוק. את רוצה להקריב קרבן "חַטָּאת"? אלו ואלו הם הכללים; קרבן "אָשׁם"? יש כללים אחרים; את סתם מבקשת להביע תודה כנה מהלב והכרת הטוב לבורא הכל-יכול? גם לזה יש פרוטוקול קשיח, שכל חריגה ממנו מהווה בעצמה חטא.

יש קורבנות של בוקר, יש קורבנות צוהריים ויש את ההקטרות של הערב. נכון, יש גם מוזיקה וחגים צבעוניים, אבל הכל מתנהל לפי הספר. הכוריאוגרפיה המדויקת הזו נועדה לשמש כלי לפעולה מרובת השראה, למיקוד מדיטטיבי, לדבקות הנפש במקורה האלוקי באקסטזה עילאית, אך אסור שכל זה יפריע את הסדר הבסיסי.

אורות וכלים

אתן לך דוגמה. כשהתורה מספרת על ההנחיות להדלקת מנורת הזהב במשכן, היא חותמת במשפט: "ויעש כן אהרן... כאשר ציווה ה' את משה"11. אומרים על כך חכמים, שהפסוק הזה בא לשבח את אהרן שלא שינה ממה שנצטווה עליו12.

רגע. רגע. אנחנו מדברים על לא אחר מאשר אהרן, אחיו של משה רבינו, הכהן הגדול הראשון והאולטימטיבי של כל הזמנים. מישהו חלם שהוא יעשה שינויים בהנחיות המפורשות של ה'? המעלה והשבח של אהרן הם באמת בכך שהוא מציית לכללים?!

אלא שאהרן, שהיה מודע להשלכות הנשגבות של עבודתו בעולמות הרוחניים כל הדרך למעלה עד ל"אור-אין-סוף", ראה את הקשר בין הנרות שהדליק פה למטה לבין האופן שבו הן "משכו" את האור העליון, הבלתי מוגבל, דרך כל אותם עולמות, כדי להאיר ולרומם המוני צבאות של מלאכים, שרפים, נשמות – ולא יודע מה עוד – כל הדרך למטה עד לעולם הפיזי שבו עשה את עבודתו. אז כשהוא הדליק את נרות המנורה, הוא היה במצב מדטטיבי עמוק – שקוע בשׂרעפָיו, לבו פועם, נשמתו מרחפת מעל, ונפשו יוצאת מרוב תשוקה ורגש13. עכשיו, תדמייני לעצמך להיצמד להנחיות במצב תודעתי שכזה!

אבל אהרן הפנים היטב את שליחותו: להכיל את האש היוקדת הזאת, בתוך המסגרת הארצית, הממשית, תוך שמירה על ההוראות בדיוק מוחלט. את זה בדיוק הבין גם עֵלִי, נכדו וממלא מקומו.

במונחים קבליים, תפקידו של עֵלִי היה להחדיר אור בלתי מוגבל, לתוך גבולות הזמן והמקום. לפיכך, התפרצויות ספונטניות והשתפכות נפשית, לא היו חלק מהעולם שלו.

יתכן גם, אולי, שהמתח הזה לא תמיד נשמר באותה רמה. אנו מוצאים אותו שוב אצל דוד המלך, שמזמורי התהלים שלו חושפים נשמה עם תשוקה מתפרצת שאינה ניתנת להכלה, אבל אולי בדורו של עֵלִי, התשוקה הבלתי מרוסנת דעכה מרוב טקסים צפויים ומוכתבים והאיזון המתוח בין התנועות הנפשיות הופר. נוצר מצב שהמקובלים אולי יגדירו כיותר מדי 'כלים' ופחות מדי 'אורות'.

אז עֵלִי אומר לחנה: "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין?!", אבל אז היא מאירה במעט את עיניו, היא מזכירה לו כיצד הדברים באמת אמורים להיות. ואז הוא מבין, והוא מעניק לה את ברכתו.

ואז, רק אז, התפילה באמת עובדת.

אבל למה בעצם? אנחנו מבינים מדוע עלי זקוק לנפש המשתפכת של חנה. אך מדוע חנה נזקקת לברכתו של עלי? האם תפילתה אינה מספיק טובה בלעדיה?

ובכן, כך מסתבר, אפילו התפילה הנעלית ביותר, אינה מספיקה כשהיא לבדה. כי תפילה לבדה היא חללית ללא מנגנון נחיתה. ומה שעולה – חייב לרדת.

"עולים ויורדים", או: לוודא נחיתה בטוחה

את זוכרת את "סולם יעקב"? יעקב ישן במקום שבו לימים ייבנה המקדש, ובחלומו הוא ראה "סֻלָם מֻצָב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ"14.

ספר הזוהר מגלה שה"סולם" הזה הוא סולם התפילה15. זוהי אוטוסטרדה דו-כיוונית המחברת את הארץ עם השמיים ואת השמיים עם הארץ:

דבר ראשון "עולים" בו. עד השמיים. כי תפילה, כמו כל מעשה יהודי, היא בעצם ניסיון לפרוץ אל מחוץ למסגרת. או יותר נכון, להוציא את המערכת מההגבלות של עצמה. לשאת את הדאגות של חיי היום-יום ולהעלות אותן גבוה, למעלה, למקום שבו המִגבלות אינן קיימות, מקום שבו הכול וכל-דבר יכול לקרות, שבו ניתן להכתיב כיוון חדש לגמרי להתרחשויות. להגיע אל המנהל, לבעל-הבית של המערכת, ולעורר אצלו, כביכול, רצונות "חדשים". כמו שמבטא הנוסח המצוי בתפילות "יהי רצון מלפניך..." – כביכול מבקשים שיבוא רצון אחר, חדש, שונה, אצל הקדוש ברוך הוא.

"רצון חדש"? צריך לזכור את מה שאמר שלמה, החכם מכל האדם: "אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"16. אז כדי ליצור "רצון חדש" ולשנות דברים באמת, חייבים להתרומם אל מעל השמש. זה המקום שאליו מגיע סולם התפילה: מעֵבר לַשֶׁמֶשׁ. מעבר למערכת כולה.

אז חנה "טיפסה" בתפילה שלה עד לגובה הרוחני ההוא. היא הגיעה עד לראש הסולם. וכך זכתה ליצור "רצון חדש" ששינה את חייה לבלי הכר. לכן, הדבר הטוב ביותר שנוכל אנחנו לעשות, הוא פשוט לחקות אותה.

אבל עדיין היא הייתה זקוקה לברכה של עלי. כי ברכה עושה מה שתפילה לא יכולה לעשות. נכון, ברכה אינה מטפסת גבוה כמו התפילה, ולכן ברכה אינה יוצרת שום דבר חדש. אבל ברכה לוכדת את הרצון החדש ההוא שנברא בשמיים, מעניקה לו ממשות, אורזת אותו, ומשגרת אותו לנחיתה בטוחה כאן למטה, בארץ. אחרת, שום דבר לא משתנה כאן – בעולם הפיזי. אז לא מספיק לעלות בסולם. צריך גם לרדת.

זה תפקידו של בית הכנסת. כמו הדלקת נרות המקדש על ידי אהרן, גם בית-כנסת הוא מקום להכניס רוחניות לתוך זמן, מרחב ומילים. בעצם, לכן את מנסה להתפלל דווקא שם, ככל שאת יכולה, כי לתפילות הנאמרות שם יש סיכוי טוב יותר להניב פרי, לנחות חזרה ארצה בצורה בטוחה ולשנות את החיים לטובה.

תורה דו-כיוונית

"יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַעְלָה עַד עִקְּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין, וְגַם לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל..." (תניא, פרק לב.(

התורה מלאה בתהליך הדו-כיווני הזה:

• בבית המקדש עבדו הכוהנים (סדר, המשכה למטה), בעוד הלויים שרו (השראה, התעלות).
• בני ישראל נגאלו ממצרים על ידי משה (שהוריד את התורה למטה) ואהרן (שהעלה את העם למעלה).
• ההלכה היא מיזוג של שיטת בית הלל (פרגמטיזם), עם שיטת בית שמאי (אידיאליזם).
• אנחנו גם לומדים תורה (מייבאים את החכמה האלוקית לארץ), וגם עושים מצוות (מרוממים את החפצים הארציים לשמיים).
• ילד יהודי גדל לאֵם (שאומרת לילד מיהו) וגם לאב (שמחנך אותו כיצד לממש את המהות שלו).

באופן כללי, זוהי חלוקת התפקידים העקרונית בין גברים לנשים. התפקיד הזכרי הוא בעיקר לקלוט את האור הרוחני, הבלתי מוגבל, מן השמיים, ולייבא אותו ארצה, לתוך עולם המרחב, הזמן וההשגה האנושית; התפקיד הנקבי הוא בעיקר לגלות את השמיים המסתתרים בתוך כלי הזמן והמרחב, ולשחרר אותם אל הגילוי.

זו הסיבה לכך שהתורה פוטרת נשים מהחובה לקיים את רוב המצוות התלויות בזמן מסוים – כמו תפילין, ציצית, קריאת-שמע בזמן המדויק בכל בוקר ובכל ערב, הצטרפות לַתפילות בציבור בשלושה זמנים קבועים בכל יום וכדומה17 – מכיוון ש"אריזת" אלוקות ו"אירגונה" בתוך משבצות קשוחות של זמן, הם לחלוטין עניין גברי; נשים גדלות באופן טבעי עם קשר עמוק לזמן ולמחזוריות שלו, והמשימה שלהן היא הפוכה: לפתוח את החבילות הללו ולהרחיב אותן אל מעבר לזמן. האישה היא "אם כל חי" שמפתחת את החיים המקודדים ומטפחת אותם. היא זו שלוקחת את ההווה, ומבטיחה שיהיה לו עתיד. כשהגבר ממוקד בהווה, האישה מתעסקת בנצח.

איור אמנותי: ספירה לייטסטון.

שני חלקים, ישות אחת

התורה לא מתייחסת אל הגבר והאישה כאל שתי ישויות נפרדות, אלא כגוף אחד שלם ודו-פרצופי: "וַיִּבְרָא אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"18. הצלם האלוקי הוא לא זכרי ולא נקבי – הוא הסינתזה של שניהם. בהשקפת התורה, גבר ללא אישה, או אישה ללא גבר, הם "חצי אדם". לא רק בַנשמה. גם בַגוף.

כשהקדוש ברוך הוא מצווה את האדם הדו-פרצופי "פְּרוּ וּרְבוּ!"19, הוא פונה אל האדם השלם כמכלול אחד20. אלא שהחצי הזכרי של האדם מעורב בדרכו הזכרית, והחצי הנקבי בדרך שונה מאוד (ומשמעותית אף יותר).

וזה נכון לכל מצווה התורה. כשה' מצווה להניח תפילין ואומר "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ"21, הוא מדבר אל האדם השלם. אבל על איזו יד בדיוק יש לקשור את התפילין? ובכן, אותה מסורת שבעל-פה המדריכה אותנו לקשור את התפילין על הזרוע הכֵהָה (החלשה – אצל רובנו זוהי יד שמאל)22, היא זו שאומרת לנו גם כן לעשות זאת על החצי הזכרי של הגוף השלם. אחרי הכל, אין צורך שנשמה אחת תניח שני זוגות תפילין...23

זה גם מסביר הבחנה נוספת בין תפקידי המגדר בתורה. יש מצוות ששני המינים שותפים בהן ובכל זאת חובת הביצוע מוטלת דווקא על הגבר ולא על האישה. כך זה במצווה הראשונה בתורה, מצוות "פרו ורבו": מבחינה הלכתית יבשה, החיוב להתרבות מוטל על כתפיו של הגבר ואילו אצל האישה הדבר תלוי ברצונה החופשי. ולמרות זאת, בהיבט המעשי אין בכלל מה להשוות בין חלקו המזערי של הגבר במצווה, לחלקה העצום של האישה, שתשעה חודשים רצופים יום ולילה הם רק ההתחלה שלו.

כך גם שמיעת שופר בראש השנה, ישיבה בסוכה בסוכות, לימוד תורה, ועוד. גברים חייבים לעשות את הדברים האלה ונשים עושות אותם בהתנדבות.

וכך גם ביחס לתפילה: נשים מחויבות רק בתפילה הבסיסית ואין להן חובה להתפלל בבית כנסת ובמניין. אבל מה שגברים נדרשים לעשות, נשים עושות מיוזמתן ומרצונן.

כי גבר כובש. לכן ה' מנהל אותו באמצעות כיבוש, ומטיל עליו חובות כפויות. לעומת זאת עיניה של האישה מופנות כלפי מעלה באופן ספונטני, מתוכהּ פנימה, מרצון, והרבה מהמצוות שלה נעשות בטבעיות.

עידן שחרור הנשיות

אז ניתן לסכם את התורה כולה כאיחוד, הרמוניה, סינתזה, של שני הכוחות הקוסמיים הללו: הזכרי והנקבי.

התרבות האנושית ששלטה בדורות עברו זלזלה בצד הנשי, אבל זה הולך ומשתנה. עד לימינו היה ברור מאליו שכוח שרירי, ניהול מלחמות, כיבוש העולם וטבח באויב הם הישגים הרבה יותר מפוארים מאשר יצירת חיים וטיפוחם.

זיכרון ילדות ישן מנצנץ בי עכשיו. כיתה ד' בבית ספר הקנדי שבו למדתי. גברת מקדונלד הזקנה מלמדת היסטוריה. לורה בראון שואלת: "אבל לא היו נשים גדולות בהיסטוריה?". "כמובן!" עונה המורה, "הייתה ז'אן ד'ארק! והמלכה אליזבת! וקתרין הגדולה!".

מדוע הן נחשבו גדולות? מכיוון שהן נלחמו במלחמות. כמו גברים. (נכון, גם בתנ"ך מסופר על דבורה הנביאה שהורתה למנהיג הלוחם של העם, ברק בן אבינועם, לצאת למלחמה נגד הכנענים. אבל כשברק דרש ממנה להצטרף אליו לקרב, אוהו איך שהיא נתנה לו על הראש...).

גם בימינו, נשים רבות עדיין נאחזות בתפיסה לפיה "שחרור" פירושו הזכות לפעול כמו גבר. כפי שניסח זאת פסיכולוג גבר אחד, "נשים המבקשות להיות שוות לגברים, הן פשוט חסרות מעוף ושאיפות".

הנביא ירמיהו מתאר את העתיד כך: "בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ: נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר!"24. פירוש הדברים, לפי תורת הקבלה, שבעתיד הנקבה תתעלה מעל הזכר. הגישה הזו כבר החלה לצמוח, והיא הולכת ומתפשטת ככל שהאנרגיה הנשית הופכת לאלמנט מוערך יותר ויותר בחברה שלנו. ורק כשהיא אכן מוערכת, יכולה להתקיים הסינתזה המלאה והמפרה של שתי הפרדיגמות – הזכרית והנקבית.

אז כן, בית כנסת בהחלט זקוק לערכים נשיים. הגברים שכחו איך להתפלל, כי הם איבדו את הקשר עם הפן הנשי שבתוכם. אולם הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שנשים תשתלטנה עליו, כי אז יקרו שני דברים: הגברים ישאירו את זה לנשים ולא נראה אותם יותר בבית הכנסת; וגם, הנשים יכניסו את עצמן למסגרות הטכניות המדויקות של פרוטוקול התפילה בבית הכנסת ויאבדו בעצמן את הנשיות.

זה כמו לעבוד עם אש ומים: שימי אותם יחד, וכל מה שתקבלי זה הרבה אדים ורעש גדול. או שהאש תנצח, או המים, או אף לא אחד מהם. אבל אם תשכילי להחזיק כל אחד מהם במקומו ותחצצי ביניהם עם כלי מתאים – המים בתוך סיר והאש מתחתיו – תקבלי בישול מועיל.

התפילה האמיתית

אז מה בעצם אישה אמורה לעשות? אני תכף מגיע לזה, אבל עדיין לא הסברתי מהי תפילה באמת.

אני רוצה לשאול אותך ברצינות: האם באמת חשבת אי פעם שסידור תפילה עם עשרה גברים ובית כנסת וקריאת התורה זוהי תפילה?

אם כן, יש לי חדשות בשבילך. אני יכול ללמד אותך לקרוא את התורה כולה בטעמים מדויקים, את כל כללי ומנהגי בית הכנסת – כולל את מי לקרוא לעליית 'שישי' ואיזו הפטרה לקרוא; אני יכול ללמד אותך את ה'קדיש', ה'קדושה' וגם ה'ברכו'; אני יכול ללמד אותך את הסידור כולו, כולל המשמעות של כל תפילה וכל מילה בו, מהפירוש הפשוט ועד הכוונות על פי הקבלה; אני יכול ללמד אותך להתבונן בגדולתו של הבורא האינסופי שאליו אנו מתפללים – ועדיין לא תלמדי שום דבר על תפילה.

כי תפילה אי אפשר ללמד. כי תפילה היא לא משהו שעושים, תפילה היא משהו שנעשים. כמו שדוד המלך אומר בתפילותיו: "ואני – תפילה"25.

איור אמנותי: ספירה לייטסטון.

אז מה העניין של הסידור? של כל הלכות התפילה? כל זה הוא רק עריכת השולחן. אֵלו כלים יוצאים ראשונים ואֵלו שניים ושלישיים, איפה מניחים את הכפיות הקטנות והיכן את המזלגות הגדולים, וכל יתר הפרטים המאוד חשובים האלה. אבל אם אין ארוחה להגיש, כל החרסינה והכסף היפים האלה ייראו בודדים להחריד.

אם נחזור למושגים עליהם דיברנו קודם: הטקסים והנוסחים נועדו למשוך את האנרגיות הרוחניות למטה בארץ. החכמים והנביאים שחיברו אותם ידעו בדיוק מה צריך להוריד ובאיזה סדר, אבל אם אף אחד לא מטפס לראש הסולם ולוחץ את המתג שמפעיל את הכל, אם אין מי שישפוך את נפשו לפני ה', אנחנו נחלוב פרה יבשה.

המערכת המדויקת

עכשיו תני לי להסביר כיצד פועלת המערכת העתיקה, העדינה והמדויקת שלנו.

התורה בשום מקום אינה מצווה "וְהִתְפַּלַלְתָּ לה' אֱלֹקֶיךָ". מה שהיא כן אומרת, זה "אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם"26. חז"ל מסבירים "איזוהי עבודה שבלב? זוהי תפילה"27.

משמעות הדבר היא שכאשר הלב שלך מתפוצץ מכאב, שפכי אותו אליו; כשהוא משתוקק, דברי איתו על הדבר שאליו את משתוקקת; כשהלב שלך שבור, בקשי ממנו לאחות אותו; כשהלב שלך מרגיש ריק, בקשי ממנו למלא אותו; היכן שלא יהיה הלב שלך, מה שלא יהיה מצבו, חברי אותו להווייתו. הפכי את ליבך למשכן של אלוקים, למקום שבו את מוצאת אותו.

זהו ההיבט המהותי של התפילה, וביחס אליו לא קיימות הבחנות של זמן, מקום או מִגדר. כל לב יכול להיעשות משכן לה', בכל עת ובכל מקום.

היכן קיימים ההבדלים וההבחנות? לא במהות אלא בביצוע:

לגברים אומרים "עשו את הלב שלכם משכן לה' בצוותא, בזמנים קבועים, באמצעות המילים והמחשבות האלו והאלו לפני ואחרי ותוך כדי. ואז, הלבבות הפרטיים שלכם הנעשים מקדשים לה' ייאגדו יחד למקדש כללי של כלל הציבור, מקדש שימשיך את האורות והברכות מן השמיים ויספק להן נחיתה בטוחה ומועילה".

ולנשים אומרים "הֱיוּ אתן עצמכן משכן לה'. הֱיוּ זאת לפחות פעמיים ביום. הֱיוּ כך בבית-כנסת או בבית, לצד הגברים, או בלעדיהם. העניין שלכן זה לא המוסד ולא הפרוטוקול. השאירו את הגברים על התחום שלהם כדי שתוכלו למלא נאמנה את החלק שלכן".

אנו מוצאים את אברהם אבינו פועל לפי היגיון דומה, כאשר התנצל בפני השכינה, שהתגלתה אליו באופן פרטי, שהוא נאלץ לעזוב אותה בשביל לדאוג לאורחיו. שהרי, מה הטעם לקבל את פני השכינה, כשאפשר פשוט להיות השכינה!

נכון, לפעמים את זקוקה לדחיפה רוחנית. לפעמים את צריכה להצטרף לאחרים כדי להגיע לשם. לעמוד ביציע של עזרת הנשים ולשיר בקול שקט יחד עם חזן נחמד לא תמיד מרגיש מספיק. אז באמת יש נשים שמתאספות מידי פעם כדי ללמוד, לשיר ולרקוד יחד. נשים שעושות זאת יגידו לך שזה מחולל פלאים, וזה לגמרי לא מפתיע. הן לא זקוקות לסממנים החיצוניים ולכללים של בית כנסת. הן פשוט זקוקות לחוש ולבטא את הנשמה והקול הפנימי שלהן. ואולי ההתעלות שלהן תזלוג גם אל המרחב הגברי של בית הכנסת ותרומם גם אותנו.

תפילה ללא נוסח

בדרך זו נוכל אולי לפענח עוד חידה מרתקת. תפילת חנה, אם-הטיפוס של כל התפילות, הייתה תפילה לילד. אם תעברי על כל נוסח התפילה בסידור שלך, לא תמצאי בו בקשה אחת מפורשת על לידת ילד. תמצאי בו בקשות מדויקות על בריאות, פרנסה, עושר, גשם, טל, חכמה, גאולה צדק ומשפט ועל כל דבר אחר. לא על ילדים.

ישנן כמה תחינות יפהפיות המבקשות לזכות בבן או בת אבל אותן לא תמצאי בסידור הסטנדרטי. התחינות הללו חוברו על ידי נשים בשפת האם שלהן, והן התפילות הכי כֵּנוֹת שיש, אבל אף רב מכובד לא יעז להתערב בתחום הזה – תחומה של האישה המביאה חיים לעולם. ואף אחד לא יעז להכתיב אֵלו מילים יש לומר ובאיזה סדר לומר אותן. כי בעולמה של האישה, התפילה באה מתוכה פנימה ונשפכת מאיליה החוצה.

הקול שעוד יישמע

ומה לגבי ההפרדה, והמחיצה? האמת שכך זה תמיד היה, ולעולם זה לא ישתנה. אפילו כשיצחק ורבקה התפללו לילד, חכמים מספרים לנו שרבקה התפללה בקרן אחת של החדר, ויצחק בקרן אחרת28. כך זה היה גם בבית המקדש. זו הנחיה מפורשת של התורה29 והתורה היא אמת נצחית30.

כוחם של הזכר והנקבה נשמר על ידי הפרדתם בזמנים כגון אלו. אפילו אם גברים לא היו מוסחים מתפילתם מנוכחותן של נשים ונשים ממבטיהם של גברים, אפילו אם זה לא היה מפריע לאף אחד ואחת מהם לבכות ולדבר בגילוי לב עם בוראם – האנרגיות והכיוונים של גברים ונשים פשוט לא נועדו להתערבב אלו עם אלו.

ואולם, קולה של האישה הוא יוצא דופן. ביחס אליו יש הסתכלות עמוקה יותר: זה המאפיין העיקרי של הגלות. השכינה נמצאת בשבי ולא במקומה הטבעי. מתעלמים ממנה ומזלזלים בה. ולכן היא שקטה. זה ישתנה במהרה, כאשר ניכנס לתוך העידן המשיחי שכרגע אנו עומדים בפתחו:

"כֹּה אָמַר ה', עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה', כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה, אָמַר ה'"31.

השכינה עוד תפצח בשירהּ, וקול הכלה ישוב ויישמע ברמה32.