אהַכֹּל כְּשֵׁרִין לָמוּל. וַאֲפִלּוּ עָרֵל וְעֶבֶד וְאִשָּׁה וְקָטָן מָלִין בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אִישׁ. אֲבָל גּוֹי לֹא יָמוּל כְּלָל. וְאִם מָל אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלָמוּל שְׁנִיָּה.
וּבַכֹּל מָלִין, וַאֲפִלּוּ בְצוֹר וּבִזְכוּכִית וּבְכָל דָּבָר שֶׁכּוֹרֵת. וְלֹא יָמוּל בְּקְרוֹמִית שֶׁל קָנֶה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.
וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לָמוּל בְּבַרְזֶל, בֵּין בְּסַכִּין בֵּין בְּמִסְפָּרַיִם, וְנָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּסַכִּין.
בכֵּיצַד מוֹהֲלִין? חוֹתְכִין אֶת כָּל הָעוֹר הַמְחַפֶּה אֶת הָעֲטָרָה, עַד שֶׁתִּתְגַלֶּה כָּל הָעֲטָרָה. וְאַחַר כָּךְ פּוֹרְעִין אֶת הַקְּרוּם הָרַךְ שֶׁלְּמַטָּה מִן הָעוֹר בְּצִפֹּרֶן, וּמַחֲזִירוֹ לְכָאן וּלְכָאן עַד שֶׁיֵּרָאֶה בְּשַׂר הָעֲטָרָה.
וְאַחַר כָּךְ מוֹצֵץ אֶת הַמִּילָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַדָּם מִמְּקוֹמוֹת רְחוֹקִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵץ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ.
משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה.
וְאַחַר שֶׁמּוֹצֵץ נוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית אוֹ רְטִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָהֶן.
גיֵשׁ צִיצִין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה וְיֵשׁ צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה.
כֵּיצַד? אִם נִשְׁאָר מֵעוֹר הָעָרְלָה עוֹר הַחוֹפֶה רוֹב גָּבְהָה שֶׁל עֲטָרָה – הֲרֵי זֶה עָרֵל כְּמוֹת שֶׁהָיָה; וְזֶה הָעוֹר הוּא צִיץ הַמְעַכֵּב.
וְאִם לֹא נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ אֶלָּא מְעַט שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רוֹב גָּבְהָה שֶׁל עֲטָרָה, זֶהוּ צִיץ שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב.
דהַמָּל, כָּל זְמַן שֶׁעוֹסֵק בְּמִילָה - חוֹזֵר בֵּין עַל הַצִיצִין שֶׁמְּעַכְּבִין בֵּין עַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין. פֵּרַשׁ – עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין חוֹזֵר; עַל צִיצִין שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין אֵינוֹ חוֹזֵר.
מָל וְלֹא פָּרַע אֶת הַמִּילָה; כְּאִלּוּ לֹא מָל.
הקָטָן שֶׁבְּשָׂרוֹ רַךְ וּמְדֻלְדָּל בְּיוֹתֵר, אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל בָּשָׂר עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ מָהוּל – רוֹאִין אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁיִּתְקַשֶּׁה: אִם נִרְאֶה שֶׁהוּא מָהוּל - אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם, וְצָרִיךְ לְתַקֵן אֶת הַבָּשָׂר מִכָּאן וּמִכָּאן מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן; וְאִם בְּעֵת שֶׁיִּתְקַשֶּׁה לֹא נִרְאֶה מָהוּל – חוֹזְרִין וְקוֹצְצִין אֶת הַבָּשָר הַמְדֻלְדָּל מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁתֵּרָאֶה הָעֲטָרָה גְּלוּיָה בְּעֵת קִשּׁוּי.
וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל מִן הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּעָרֵל, הוֹאִיל וּמָל - אֵינוֹ צָרִיךְ לָמוּל פַּעַם שְׁנִיָּה.
ועוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בְּשַׁבָּת: מָלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין, וְחוֹזֵר עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרַשׁ; וְעַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ. וְנוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית.
אֲבָל מַכְשִׁירֵי מִילָה אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.
כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ סַכִּין – אֵין עוֹשִׂין סַכִּין בְּשַׁבָּת וְלֹא מְבִיאִין אוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וַאֲפִלּוּ [בְ]מָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ מֵחָצֵר לְחָצֵר.
וְאֵין עֵרוּב מִדִּבְרֵיהֶם נִדְחֶה מִפְּנֵי הֲבָאַת הַסַּכִּין, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לַהֲבִיאוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת.
זוְכֵן אֵין שׁוֹחֲקִין לָהּ סַמְמָנִין, וְאֵין מְחַמִּין לָהּ חַמִּין, וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ אִסְפְּלָנִית, וְאֵין טוֹרְפִין יַיִן וָשָׁמֶן.
וְאִם לֹא שָׁחַק כַּמּוֹן מֵעֶרֶב שַׁבָּת – לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו וְנוֹתֵן. וְאִם לֹא טָרַף יַיִן וְשֶׁמֶן – נוֹתֵן זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ.
זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשוֹתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֲבָל אִם שָׁכַח וְלֹא הֵכִינוּ הַמַּכְשִׁירִין תִּדָּחֶה הַמִּילָה לַתְּשִׁיעִי.
חמָלוּ אֶת הַקָטָן בְּשַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ נִשְׁפְּכוּ הַחַמִּין אוֹ נִתְפַּזְּרוּ הַסַּמְמָנִין – עוֹשִׂין לוֹ הַכֹּל בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ.
מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לְהַרְחִיץ אֶת הַקָטָן מַרְחִיצִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת בְּיּוֹם הַמִּילָה: בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה בֵּין לְאַחַר הַמִּילָה, אוֹ בַּשְּׁלִישִׁי שֶׁל מִילָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת.
בֵּין רְחִיצַת כָּל גּוּפוֹ בֵּין רְחִיצַת מִילָה. בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת בֵין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ.
טשָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אוֹמֵר לַגּוֹי לְהָבִיא סַכִּין בְּשַׁבָּת; וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יָבִיא אוֹתוֹ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל דָּבָר שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ בְשַׁבָּת אֲסוּרָה עָלֵינוּ מִשּׁוּם שְׁבוּת מֻתָּר לָנוּ לוֹמַר לְגּוֹי לַעֲשׂוֹת אוֹתָן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִצְוֹת בִּזְמַנָּהּ; וְדָבָר שֶׁעֲשִׂיָּתו אֲסוּרָה עָלֵינוּ מִשּׁוּם מְלָאכָה אָסוּר לָנוּ לוֹמַר לְגּוֹי לַעֲשוֹתוֹ בְּשַׁבָּת.
ימַכְשִׁירֵי מִילָה, אֲפִלּוּ בִּזְמַנָּהּ - אֵינָן דּוֹחִין אֶת יוֹם טוֹב; הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.
וְקַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים: אִם לֹא דָּחוּ מַכְשִׁירֵי מִילָה שְׁבוּת שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם; הֵיאַךְ יִדְחוּ לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה?! אֲבָל שׁוֹחֲקִין לָהּ סַמָּנִין בְּיּוֹם טוֹב הוֹאִיל וְרָאוּי לַקְּדֵרָה, וְטוֹרְפִין לָהּ יַיִן וָשָׁמֶן.