אחד מסמלי חג החנוכה הוא הסופגנייה החמה והמתוקה, כשלצדה מככבת גם הלביבה העשויה גבינה, או תפוחי-אדמה (זו המוכרת במטבח האשכנזי בתור "לַאטְקֶע").

גם הסופגנייה וגם הלביבה מטוגנות בשמן עמוק, מה שהופך אותן למאכלים רוויי שמן, וזו בדיוק הסיבה שבגללן נבחרו לשמש כמאכלי החג שנקבע לזכר הנס הפלאי של פך השמן הטהור שהבעיר את נרות המקדש במשך שמונה ימים במקום יום אחד בלבד1.

סופגניות, לביבות וצפיחיות-בדבש

מנהג אכילת סופגניות בחנוכה הוא מנהג עתיק ביותר. בספר המוסר "אבן בוחן" שכתב רבי קלונימוס בן קלונימוס מפְּרוֹבַנְס (דרום צרפת) בשנת ה'פ"ג (1323), אנו מוצאים תיאור חי ומליצי ממסיבות החנוכה שהיו נהוגים בזמנו:

"ובחודש התשיעי, כסלו / קול המון שלֵו
לכבוד מתתיה בן יוחנן, לא לגנאי / ולכבוד בן חשמונאי
יֵאספו הנשים החשובות / בקיאות לעשות הַבְרָיָה ולְלַבֵּב הלביבות
עגלות גדולות בהקף המרחשת / ומראיהן טוב ייני וארגמני כמראה הקשת
יאפו את הבצק ומינים יעשו מטעמים מהעיסה / חבוץ קדרה וכן דייסא
ועל הכל יקחו סולת חיטין / ויעשו ממנו הסופגנין והאסקריטין
והשתיה כדת בשמחות וגיל על כל כוס וכוס / להעביר רעת נִיקָנוֹר ובַגְרִיס וצרת אַנְטִיוֹכוּס"2.

בין המאכלים המופיעים כאן ניתן למצוא לביבות, סוּפְגֲנִין, תבשילי גבינה ("חבוץ קדרה"), דייסא וצַפֲחִיוֹת-דְבַשׁ ("אסקריטין").

דרך אגב, אם תהיתם מיהם נִיקָנוֹר ובַגְרִיס שאת הניצחון הניסי עליהם חוגגים כאן "בשמחות וגיל על כל כוס וכוס", כדאי לדעת שאלו הם שני שריו הבכירים של אנטיוכוס, המלך הסלאוקי הרשע, שעמדו בראש הצבא ששלח לארץ ישראל כדי לדכא את המרד החשמונאי . לאחר שניקנור נהרג בידי יוחנן בן מתתיהו, שלח אנטיוכוס את בגריס שימלא את מקומו, עד שהמכבים חיסלו גם אותו3.

כדאי לקרוא: סיפורו של חנוכה ב-2 דקות

"מנהג הקדמונים"

למעשה, יש בידינו התייחסות מוקדמת אף יותר על אכילת סופגניות וצפיחיות-בדבש בחנוכה, הפעם אצל יהודי ספרד, במאה ה-11.

רבי מיימון הדיין מקורדובה, אביו של הרמב"ם, חיבר פירוש לתפילות בערבית-יהודית שככל הנראה רק קטעים ממנו שרדו, בכתבי-יד, עד לימינו. הציטוט הבא הוא קטע שהועתק מחיבור זה, בתרגום לעברית, לפני מאות שנים4 ובו מתייחס רבי מיימון בחרדת-קודש למנהג אכילת הסופגניות בחנוכה (כמו גם ליתר מנהגי החגים היהודיים) תוך שהוא מציין שזהו "מנהג הקדמונים":

"אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס (של חנוכה) שעשה השם יתברך עִמָנוּ באותם הימים. וּפָשַׁט המנהג לעשות סופגנין, בערבי: "אֶלְסְפִּינְג'", והם הצפחיות בדבש, ובתרגום [לארמית]: "האיסקריטין", והוא מנהג הקדמונים, שהם קלויים בשמן – זכר לברכתו..."5.

אם כן, איננו יודעים להצביע בוודאות מתי התחיל מנהג אכילת מאכלים שמנוניים ומטוגנים בחנוכה, ובראשם הסופגנייה והלביבה, אך אין ספק שמדובר במנהג קדום שממשיך להתקיים בשמחה בקרב קהילות ישראל עד לימינו.

ערב לביבות

אצל אדמו"רי חב"ד הלביבות של חנוכה קיבלו כבוד מיוחד ועל שמם נקראה מסיבת החנוכה המשפחתית, שנקראה ביידיש "לַאטְקֶעס אָוֶוענְט" - בעברית: "ערב לביבות"; מעניינת במיוחד היא העובדה שבסעודה היו מספרים סיפורים מסורתיים, קבועים, שאותם היו מספרים בכל שנה מחדש6.

סמל הניצחון

נס פך השמן, שלזכרו אנו מדליקים את נרות החנוכה וגם אוכלים סופגניות, היה רגע השיא בניצחון הפלאי ורצוף הנסים של עם ישראל על היוונים.

לא לחינם דווקא הרגע הזה הפך לסמל הניצחון במלחמה.

מטרתם של היוונים הייתה להשכיח את התורה מעם ישראל. ואולם, לא העיסוק האינטלקטואלי בתורה הפריע ליוונים; נהפוך הוא, כחלק מהתרבות ההלניסטית שוחרת המדע היוונים ראו בתורה היהודית הגות פילוסופית ומוסרית חשובה שראוי להגות בה.

הדבר שאותו לא יכלו היוונים לסבול הייתה ההתייחסות אל התורה כחכמה אלוקית שמרוממת מהטבע ומהבריאה ויחד עם זאת גם משמשת מזון רוחני חיוני לנשמה היהודית ומכתיבה את אורח החיים היהודיים. המחויבות של היהודים לתורה, הקשר הרוחני העל-טבעי והעל-רציונלי בין היהודים לתורה, אלו הדברים שחרו ליוונים ואותם הם ניסו, בכל הכוח, לנתק. בזכות הנסים שנעשו לאבותינו הם נחלו כישלון חרוץ.

הניצחון הרעיוני הזה מתבטא היטב בתכונותיו של השמן: מצד אחד, השמן צף על גבי נוזלים אחרים, אך מצד שני הוא מפעפע ומחלחל בכל דבר שבא איתו במגע; פך השמן הטהור סיפק משל מוחשי לתורה המקודשת, המרוממת, שהיוונים לא יכלו לגעת בה ולטמאה אך עם ישראל ימשיך לסוך בה את נשמתו, להאיר בה את חייו ולהיות מחויב לה בהתנהגותו.

השמן של התורה

בלא מעט מקמות בתנ"ך ישנן התייחסויות אל התורה עצמה באמצעות דימויים שונים. בין הדימויים שבהם משתמשים הנביאים לתאר את התורה ניתן למצוא לחם, מים, יין וגם שמן7. כל אחד מהדימויים הללו מבטא תכונות מסוימות המשותפות לכל חלקי התורה, אך כל אחד מהם גם מייצג באופן מיוחד חלק אחר של התורה:

הלחם, וגם המים, מייצגים את החלקים המעשיים והגלויים של התורה: המצוות וההלכות – בדומה ללחם והמים הגשמיים שתפקידם להרוות ולהשביע ובלעדיהם לא ניתן לחיות; לעומתם, היין והשמן מתייחסים לרבדים הנסתרים של התורה, "רזי התורה", תורת הסוד והקבלה – כמו היין והשמן הגשמיים שמספקים לאכילה והשתייה ערך מוסף של טעם, ריח והנאה.

מבין שני הדימויים של תורת הסוד – היין והשמן – השמן מייצג את "רזי הרזים של התורה", הסוד הנשגב ביותר, הסוד שבתוך הסוד; זוהי "פנימיות התורה", שהתגלתה בתורת החסידות, העוסקת בסודות האלוקיים הנשגבים ביותר אבל חודרת לכל תחומי החיים ומעניקה משמעות וחיות קדושה לכל רגע ומעשה בחייו של היהודי. כמו השמן, שצף גם מעל היין אבל מפעפע וחודר בכל דבר.

אז בד בבד עם הנצחת הסיפור ההיסטורי של נס פך השמן, אכילת הסופגניות בחנוכה גם מזכירה לנו לדאוג לחלקה של הנשמה האלוקית שבתוכנו ולהזין גם אותה ב"מאכלי שמן" רוחניים – להגביר את העיסוק בפנימיות התורה, ובכך לממש את הניצחון הרעיוני של המכבים על היוונים8.