לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת עקב.

רוצים גשם. אבל מתי?

את רוב רובה של הפרשה קוראים רק פעם בשנה – בשבת פרשת עקב, אך ישנו חלק שאנו מכירים היטב ומשתמשים בהם באופן יומיומי. הכוונה היא לפרשיית "והיה אם שמוע" (הפרשה השניה של 'קריאת שמע').

עיקרה של פרשייה זו הוא – ברכת הגשמים, המביאים ליבול טוב ומשובח. "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי", אומרת התורה, אז "ונתתי מטר ארצכם בעתו, יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך"1 (ואם חלילה לא – אז "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה"2 ).

מה הכוונה בהדגשה "ונתתי מטר ארצכם בעתו"? – הכוונה היא לכך שהגשמים ירדו בזמן נוח לבריות, ולא ישבשו להם את סדר היום. רש"י מביא על כך שני פירושים: פירוש אחד אומר שהכוונה היא לכך שהגשמים ירדו רק "בלילות, שלא יטריחו אתכם"; ופירוש נוסף, שמגדיל את מרחב המחיה של הבריות ומגביל את הגשמים לזמן מצומצם מאוד: "בלילי שבתות, שהכל מצויין בבתיהם".

בספרי הרמזים מוצאים אסמכתא מספרית לשני הפירושים. 'בעל הטורים' מגלה שהמלה 'בעתו' שווה בערכה למלה 'בלילות' (=478) – בהתאם לפירוש הראשון; ואילו רבי יהודה החסיד מוצא גימטריא המתאימה לפירוש השני3 – כשנחשב את שני המלים 'ארצכם בעתו' (=829), נמצא שהם שווים למלים 'זהו ללילי שבת' (=830. הכלל קובע שלא מתחשבים בהפרש זעיר של אחד).

המשותף לשני הרמזים שהזכרנו הוא שחישבנו בהם את המלה 'בעִתו' לפי צורת כתיבתה בתורה – בכתיב חסר; ועכשיו נראה עוד רמז במלה זו לפי צורת קריאתה בכתיב מלא – 'בעיתו' (=488)4 :

'בעיתו' בגימטריא 'בסֻכות', והרמז כאן הוא – שעונת הגשמים מתחילה בחג הסוכות, שמהווה סימן לסיום עונת הקיץ. ואכן, החל מחג הסוכות מתחילים להזכיר בתפלה את שבחו של הקב"ה שהוא 'משיב הרוח ומוריד הגשם' (בשונה מימי הקיץ שבהם אומרים 'מוריד הטל'), אם כי קיימת מחלוקת בין התנאים5 האם מתחילים באיזכור זה ביום הראשון של חג הסוכות או ביום האחרון בו.

מה רמוז במילים 'יורה' ו'מלקוש'?

ומכאן למלים הבאות – "(ונתתי מטר ארצכם בעתו) יורה ומלקוש".

המלה "יורה" מתייחסת לגשם הראשון, שבא בתחילת החורף, ו"מרוה את הארץ ואת הזרעים" (הצמאים לאחר הקיץ החם) – כך מפרש רש"י. לפי פירוש זה, המלה "יוֹרה" היא מלשון "יַרוֶה", אלא שהאותיות מתחלפות (תופעה מצויה בתנ"ך, כמו "כבש" שלפעמים נקרא "כשב")6 .

פירוש נוסף במלה "יורה" הוא מלשון הוראה - הגשם הזה מהווה תמרור אזהרה על כך שיש לסיים את ההכנות לחילופי העונות: "מוֹרה את הבריות להטיח גגותיהן, ולהכניס את פירותיהן, ולעשות כל צרכיהן"7 . רבי יהודה החסיד מוצא לכך רמז מעניין8 : כשנצרף את האותיות הסופיות של המלים "מטר ארצכם בעתו יורה" – נקבל את המלה "מורה"; ואילו המלה 'בעתו' לבדה שווה בערכה למלים 'להטיח הגגות'.

עוד פירוש מעניין במלה "יורה" הוא שגשם זה "יורד בנחת, ואינו יורד בזעף"9 . לפי פירוש זה, המלה 'יורה' היא מלשון ירייה למטרה – כשם שהחץ הנורה הולך ישר אל מטרתו ללא סיבובים מיותרים, כך הגשם הזה מגיע אל הארץ בצורה ישרה ובלי 'רעש' מסביב10 . וגם לכך מוצאים אנו רמז מספרי (בדברי רבי יהודה החסיד11 ): 'יורה' בגימטריא 'זהו בלי הזעף'.

ובמקביל ל'יורה' שהוא הגשם הראשון, קיים ה'מלקוש' שהוא הגשם המאוחר, היורד בסוף החורף, לאחר שהתבואה כבר גדלה והוא ממלא ומשלים את הקש בגרגירי התבואה. לכן נקרא שמו 'מלקוש' – כחיבור של שני המלים: מל קש12 .

רמז לפסח, פורים וחנוכה

ונמשיך למלים הבאות בפסוק: "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך".

רמז יפה, בשמו של הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון (שיום הסתלקותו, כ"ף מנחם אב, תמיד חל בסמיכות לפרשת עקב), מחבר את שלושת חלקי היבול לשלושת החגים שנקבעו כזכר לנסים שאירעו במהלך ההיסטוריה – לפי הסדר13 :

"דגנך" – רומז לגאולת מצרים בחג הפסח. שורש הירידה של עם ישראל למצרים הוא בחלומו של יוסף העוסק באיסוף דגן ("והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה"14 ); הירידה בפועל היתה כתוצאה מהרעב הגדול, שהביא את יעקב ומשפחתו לרדת למצרים כדי לאכול מהדגנים שנשמרו שם; וכאשר יצאו ממצרים ליוו אותם המצות שאפו, העשויות כמובן מדגן.

"תירושך" – רומז להצלה שהיתה בימי אחשורוש, בחג הפורים. גזירת המן קרתה לאחר שעם ישראל השתתף במשתה היין של אחשורוש15 ושתו שם יין אסור; אסתר ביטלה את הגזירה דרך משתה היין שהכינה לאחשורוש והזמינה אליו את המן; ועד היום מצוה בפורים לשתות הרבה יין עד כדי שכרות.

"יצהרך" – רומז לנס חנוכה, שמרכזו בשמן הזית: היוונים טימאו את כל השמנים, והנס היה שמצאו פך אחד של שמן טהור שדלק שמונה ימים.

עוד מוסבר בתורת החסידות, כי שלושת אלו – דגן, תירוש ויצהר – הם סמל של שלושה חלקים בתוך התורה16 :

הדגן רומז לאותו חלק בתורה הגלוי לכולם, הכולל את ההלכות וההדרכות לחיים יהודיים כשרים - שאי אפשר בלעדיהם, בדומה לדגן שהוא מזון בסיסי והכרחי; היין, שאינו כה הכרחי בחיים ונועד לשמח את האדם ו'לצאת מהשיגרה', מקביל לדברי ה'אגדה', שהצורך בהם הוא פחות דחוף ומטרתם היא לרומם את היהודי ולתת לו עידוד ושמחה; והשמן, שנחשב מוצר יקר עוד יותר מהיין (דבר המתבטא בכך שכאשר נשים יין ושמן ביחד יצוף השמן מעל היין), מקביל לתורת הסוד העמוקה והנסתרת, שיותר קשה להגיע אליה והיא יקרת ערך במיוחד.

ועוד רמז מוצאים אנו בכתבי ה'צמח צדק', לשלושת הקבוצות הכלליות בעם ישראל17 :

הדגן הבסיסי מסמל את היהודים ה'ישראלים'; היין שמטבעו מביא לשמחה רועשת מסמל את הלוים, שתפקידם בבית המקדש היה לשיר ולזמר בקול; והשמן מסמל את הכהנים, מזרע אהרן הכהן הגדול - שנכנס לתפקידו על ידי משיחה בשמן (ולכן נקרא גם "הכהן המשיח").

[לפי רמז זה, הרמז במלים "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" הוא לאחדות שצריכה להיות בין כל חלקי העם – יש לאסוף ולחבר יחד את כל הכהנים, הלוים והישראלים ב"אגודה אחת". ומעניין שענין האחדות נרמז גם בפסוק הבא: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" – המלה 'עשב', נאמר בקבלה, היא נוטריקון של המלים ע'ושה ש'לום ב'מרומיו (יש בנוטריקון זה עומק רב18 , אך קצרה היריעה)].

איך המזוזה שומרת עלינו?

לקראת סיום פרשיית "והיה אם שמוע" – באה מצות המזוזה: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך"19 .

מפורסמת היא סגולתה של המזוזה כשמירה לבית (כפי הנרמז בשם האלוקי 'ש-ד-י' – שאותו כותבים בצד החיצוני של המזוזה – נוטריקון: שומר דלתות ישראל20 ). וב'תיקוני זוהר' נאמר21 , שהמלה "מזוזות" מורכבת משני המלים – זז מוות, כלומר: בכוחה של המזוזה זז הרע מן הבית ואינו מתקרב אליו.

ה'צמח צדק'22 משווה את המזוזה לסוכה שמכינים לישיבתו של השומר - בכניסה למקום שאותו הוא צריך לשמור. דמיון זה מבוסס על דברי חז"ל23 : "אתם כרם, שנאמר 'כי כרם ה' צבא-ות בית ישראל', ואני [=הקב"ה] שומר, שנאמר 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'; עשו סוכה לשומר שישמור אתכם".

וזה הקשר המספרי בין 'מזוזה' ל'סוכה': 'סוכה' היא בגימטריא 91, כמו השמות הקדושים 'י-ה-ו-ה' (=26) ו'אדנ-י' (=65) ביחד24 ; וה'מזוזה' אמנם שווה רק 65, כמנין השם 'אדנ-י' לבדו, אך בתוך המזוזה עצמה כתוב שם 'י-ה-ו-ה' כך שבסך הכל זה מסתדר וההשוואה נכונה.

המזוזה מחברת בין האיש והאישה

ועוד מדברי ה'צמח צדק' – בענין השם 'מזוזה'25 :

בספר הזוהר נאמר26 , שה'מזוזה' קשורה לנושא החיבור שבין איש לאשה, זכר ונקבה. הא כיצד? בתוך המלה 'מזוזה' יש לנו את המלה 'זה' - בלשון זכר, ואת המלה 'זו' – לשון נקבה, ושניהם מתחברים במלה אחת;

וכמובן, חיבור זה שבין הזכר והנקבה, הוא משל לחיבור שבין הקב"ה ובני ישראל, שבמקומות רבים נמשלו ל'איש' ו'אשה', 'חתן' ו'כלה'. המלה 'זה' מסמלת את הקב"ה, שנאמר בו27 'זה א-לי ואנוהו', והמלה 'זו' מסמלת את בני ישראל, שעליהם אומר הקב"ה28 'עם זו יצרתי לי'. והמזוזה – המאחדת בין 'זה' ו'זו' – מחברת חזק בין הקב"ה ("זה") לעמו ישראל ("זו").

ובכתבי נכד נכדו של ה'צמח צדק', הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון, מוצאים אנו עוד שתי הארות בענין זה:

1) הסברנו את ה"זו" וה"זה", אך מה עם האות מ' שבהתחלת המלה 'מזוזה'? – ההסבר הוא, שהאות מ' שערכה 40, יש לה קשר חזק לענין זה של חיבור בין איש לאשה, כפי שאנו מוצאים ביצחק אבינו שהתורה מציינת29 שהוא נשא אשה בגיל 40. זאת ועוד: חז"ל אומרים30 ש"ארבעים יום קודם יצירת הולד – בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני", ולכך רומזת האות מ' שבתחילת ה'מזוזה' – אל השידוך והחיבור שבין 'זה' ל'זו' שנקבע בשמים 40 יום לפני יצירתם.

2) העובדה שהמזוזה מחברת בין "זו" ל"זה" מתבטאת במבנה המזוזה עצמה. בתוך המזוזה כתובות 2 פרשיות – פרשת "שמע", ופרשת "והיה אם שמוע"; ובכן, אחת מהן שייכת ל"זה", ואחת שייכת ל"זו". כיצד באמת? רבי לוי יצחק מאריך בכך על פי הקבלה, אך במסגרת זו נסתפק באיזכור קצר זה...