משה לא זוכר
הסמל המושלם של ידע תורני, הדמות הנצחית של האדם שיודע הכול ולא נעלם ממנו דבר, הוא משה רבינו. עד היום, הפסוק הראשון אותו אמור ללמוד ילד יהודי הוא: "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". כל מה שאנו יודעים הוא מכוחו של משה רבינו, מוסר התורה.
לכן, קשה מאד לקרוא את אחד הסיפורים המרכזיים בפרשת פנחס, שבו משה שוכח את ההלכה הנכונה. משה נשאל שאלה הלכתית פשוטה, שהוא אמור להשיב עליה תשובה פשוטה, ו"נתעלמה ממנו ההלכה". משה אינו מצליח להיזכר בפסק ההלכה אותו שמע בעבר מהקדוש ברוך הוא.
פרשת השבוע מתארת את השלב הנחמד ביותר לפני הכניסה לארץ: "מתחילים לחלק מגרשים". אחרי ארבעים שנות הגלגולים במדבר, מגיעים סוף-סוף אל שפת הארץ המובטחת ומחלקים את הנחלות בארץ. משהו כמו ההגרלה הגדולה של 'מחיר למשתכן', ערכו הגרלה על השטחים בכל רחבי הארץ – אבל לא בהנחה, אלא בחינם, כמתנה מאלוקים...
באחד הימים הופיעה באוהל קבוצה של חמש אחיות וביקשה לשוחח עם משה. הן סיפרו כי אבא שלהן, צלפחד, מת ולא השאיר אחריו בנים. על כן, הן מבקשות לקבל את הנחלה המגיעה לו בארץ. אחרת, שמו של אביהן יאבד ולא תיוותר לו כל המשכיות בארץ.
התשובה על השאלה שלהן פשוטה. רש"י מדגיש כי משה היה אמור לענות להן מיד את התשובה המתבקשת, אך "נעלמה ממנו ההלכה". הוא לא זכר מה להשיב1. משה פנה להשם בשאלה, והשם אמר כי הן זכאיות לקבל את הירושה של אביהן בארץ.
איך משה שוכח הלכה?
וזו לא פעם ראשונה. זאת הפעם השנייה תוך זמן קצר ביותר שהתופעה הזו התרחשה. הסיפור השני מתואר בסוף פרשת בלק, בסך הכול פרשה אחת אחורה.
היה זה בשיא הדרמה של חטא בנות מואב ומדין. בנות מואב הסתובבו ליד מחנה ישראל ופיתו את הגברים לצאת אליהן לזנות ולעבוד עבודה זרה. אנשים החלו למות במגיפה בזה אחר זה, ואז זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, לקח לו לעיני כולם את כזבי המדינית, ושאל בהתרסה את משה: "זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו [ציפורה אשתו של משה, שמוצאה היה ממדין] מי התיר לך?".
במקום להורות לאנשים להרוג מיד את זמרי על חטאו, התעלמה ממשה ההלכה. הוא לא זכר כיצד להגיב. מזל שנער צעיר בשם פנחס בן אלעזר נזכר בהלכה אותה למד קודם לכן ממשה עצמו: "כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". הוא קם וחיסל את זמרי ושיכך את חרון השם.
והשאלה היא: מה קרה בשני המקרים הסמוכים הללו שגרמו לתופעת שכחה אצל משה? חמור מכך: כיצד הקדוש ברוך הוא נתן לתופעה חמורה כזו להתרחש, ולא חשש שתצא מכך טעות הלכתית חמורה – למשל, פנחס היה חושש לעשות את המעשה וזמרי לא היה בא על ענשו?
אי אפשר לברוח מנגיעה אישית
יהודי נכנס לרבי והתלונן על רב מסוים שדואג לטובת עצמו ולא לטובת האינטרסים של כלל העם היהודי.
הרבי חייך ואמר שהוא רוצה לדבר על הלכה מעניינת. בזמן שבית המקדש היה קיים, בסוף החורף היו נוהגים להתאסף זקני הסנהדרין וגדולי ישראל, כדי להחליט אם לעבר את השנה ולדחות את חודש ניסן. היו עושים זאת, בין היתר, כאשר הדרכים היו בוציות כתוצאה מהחורף ואנשים לא היו יכולים לעלות לירושלים.
אך הגמרא2 מדגישה שלמרות שהיו מזמינים את כל גדולי ישראל להשתתף בדיון, את שני האנשים החשובים ביותר בעם ישראל לא הזמינו: את המלך ואת הכוהן הגדול.
את המלך לא הזמינו, משום שהיה לו אינטרס להאריך את השנה ולהוסיף חודש. הוא היה משלם משכורת שנתית לחיילים, ואם מוסיפים חודש – התקציב השנתי שלו יגדל מעבר לתכנון. ואת הכוהן הגדול לא הזמינו, מסיבה הפוכה: האינטרס שלו הוא לא להאריך את השנה. כי אם דוחים את ניסן, גם תשרי חל מאוחר יותר, ואז יום הכיפורים יחול עמוק בתוך החורף והמים במקווה שבהם הוא יצטרך לטבול חמש פעמים במהלך עבודת הקודש יהיו קרים.
אמר הרבי: תראה מה כתוב כאן. הכוהן הגדול הוא האיש הגדול ביותר בעם ישראל, ומדובר על טובת הנאה ממש קטנה. הרי כמה כבר הטמפרטורה של המים תהיה קרה יותר בעוד חודש אחד... ובכל זאת, כאשר מדובר על נגיעה אישית – איש אינו יכול להימלט מכך.
אם נקרא היטב את שני המקרים בהם "נתעלמה ההלכה ממשה", נבין מיד את הסוד3. בשני המקרים הללו, משה היה בעל עניין. ובדיוק לכן נעלמה ממנו ההלכה, יותר נכון: העלימו ממנו את ההלכה. כי אדם אינו יכול להיות השופט של עצמו. התורה מלמדת כי אפילו כשמדובר במשה רבינו, העניו מכל האדם, הוא אינו יכול להתעלם מנגיעתו האישית. ככה האדם עובד: "שוחד" מרמז "שהוא אחד", כפי שאומרת הגמרא4, "שהנותן והמקבל נעשים לב אחד".
במקרה הראשון של זמרי והמדינית, משה היה מעורב באופן הכי אישי. זמרי שאל אותו: "אם תאמר שהמדינית אסורה – מי התיר לך את אשתך, שהיא בעצמה מדינית?". כך שכל תשובה שמשה יענה לא תתקבל טוב. אם יאמר שהיא מותרת – יאמרו האנשים: ברור למה אתה מתיר, גם אשתך כזאת; ואם יאמר שהיא אסורה וצריך להרוג את כל מי שזנה אחרי המדיניות, יאמרו שהוא עונה כך כי זמרי פגע בו אישית.
וכך במקרה של בנות צלפחד. במטרה לשכנע את משה כי אביהן מת מסיבה אישית ולא כתוצאה מחטא קולקטיבי בהיסטוריה של העם במדבר, הן הבהירו שהוא לא היה מעורב במרד קורח. ושוב משה הפך להיות מעורב באופן אישי, וכל תשובה שיענה לא תתקבל טוב. לכן העלימו ממנו את ההלכה – ובינתיים גם אנו הרווחנו לימוד חשוב: אדם לא יכול להיות השופט של עצמו.
עשה לך רב
אחד מחשובי הפוסקים היה רבי יהושע כץ מהעיר קראקא בפולין, מחבר הפירושים החשובים על הבית-יוסף והשולחן-ערוך, "פרישה", "דרישה" ו"מאירת עיניים". הוא מפורסם בכינוי "הסמ"ע".
פעם נקלע הסמ"ע לוויכוח כספי עם מו"ל בפולין. הסמ"ע הדפיס אצלו ספר, ופרץ ביניהם סכסוך כלשהו על התשלום. הם רצו לגשת לדין תורה, אבל המדפיס טען כי הוא לא יזכה למשפט הוגן. כל רב יחשוש לחלוק על הסמ"ע ויצדיק אותו. הסמ"ע קיבל את הטענה והציע לנסוע למדינה אחרת, בה הוא לא מוכר, וכך יזכו למשפט הוגן.
הם נכנסו למעונו של רב צעיר בהונגריה, ולמרבה ההפתעה, הרב צידד בעמדת המדפיס וחייב את הסמ"ע לשלם לו.
הסמ"ע שאל בתוקף: "על סמך מה חייבת אותי בתשלום?", והרב ענה: "בפולין הודפס ספר נהדר בשם מאירת עיניים, ושם דן המחבר במקרה דומה לשלנו ופוסק כפי שפסקתי"...
נדהם הסמ"ע ואמר: "כמה כוחה של אהבה עצמית. כך נעלם ממני פסק הלכה שעמלתי עליו בכל כוחותיי"...
מה המסקנה המעשית מכך?
רבי יהושע בן פרחיה אומר בפרקי אבות: "עשה לך רב". האדם אינו יכול להיות הרב של עצמו. גם כשנדמה לו שהוא לגמרי אובייקטיבי, הוא אינו יכול להשתחרר מהנגיעה האישית שלו. כל אחד צריך לעשות לעצמו רב קבוע אתו יתייעץ ועל פיו יכוון את חייו.
ההתייעצות עם רב היא גם כלי לזכות לסייעתא דשמיא ולקבל את הברכה האלוקית לטובה ולברכה.
הוסיפו תגובה