קונטרס אחרון לדיני הלואה:כב (ד)

סי' צז סכ"ז, העתיק משו"ת הרא"ש כלל צג סי' ב, שאם מלוה הראשון הלוה למלוה שני על המשכון הזה להשתמש בו, יש למלוה השני להחזירו לבעל המשכון ולשלם פחת ההשתמשות, כיון שהוא (המלוה הראשון) לא טען שהרשה (בעל המשכון) להשתמש בהם.

בגנבי לא מחזקינן, כדאמרינן בשבועות מו, ב (שמטעם זה נאמן אף בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר).

כשהמחזיק אומר אני יודע שהיו שלך אבל פלוני ששאל ממך מכרם לי, פוסק הטור שמוציאים מידו (וחולק על הרמב"ם).

ס"ק יג, שטעם הטור הוא, שמה שהשואל מכרם לא מיקרי גנבה גמורה, ואין אומרים בזה אחזוקי אינשי בגנבה לא מחזקינן.

מכ"ש כאן שרק השכינו אצלו.

רמז שסד, בשם ר"י (במשכן בגדי אשתו, אין מוציאים ממנו, מטעם דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומסתמא ברשותה משכנם בעלה). הובא בשו"ע סי' עב ס"ג, וסמ"ע שם ס"ק יט.

רמז תשעח, בשם תשובת מהר"ם מרוטנבורג (בראובן שהיו בידו ספרים שאולים של שמעון ומשכן אותם ללוי, אין שמעון יכול להוציאם מיד לוי עד שיתן לו הדמים שהלוה עליו, דמשכנתא עשו בה תקנת השוק, כי לוי היה סבור ששמעון השאילם לו למשכנם).

שלכן חייב לשלם את פחת ההשתמשות, כנ"ל.

סי' עב ס"ק קמ (שאין לחייב מטעם זה את המלוה הראשון על אשר משכן אותו למלוה השני).

ס"ק יג (שאחר שביאר דעת הטור דלעיל, שאם אמר פלוני ששאל ממך מכרם לי מוציאים מידו, מסיק דמ"מ צריך להחזיר לו הדמים ששילם מתקנת השוק).

ובזה לא תיקנו תקנת השוק.

שמובא לעיל מהטור סי' עב סכ"ז (שמטעם זה צריך לשלם פחת ההשתמשות).

בדין שהובא לעיל מהמרדכי, בבעל שהשכין בגדי אשתו, שאם הבגדים הם בידיה נאמנת בשבועה שהבעל לא משכנם ברצונה.

מדוע אינה צריכה לשלם ללוקח את דמיו. אלא ודאי הטעם כיון שהלוקח ידע שבגדיה היו ברשות הבעל, לא היה לו לתלות שמשכן ברצונה.