12 דמויות מסיפור חייו של בעל התניא

1. הרבי: רבי דובער, המגיד ממֶזריץ'

ציונו של המגיד ממֶזְרִיץ' באניפולי (האנופיל), אוקראינה

כבר מגיל צעיר התפרסם שמו של רבי האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, בתור 'עילוי' מבטיח. כשהגיע לגיל תשע-עשרה החליט לאחר התלבטות לפנות למֶזריץ' וללמוד אצל הרב "המגיד", רבי דובער, שמילא את מקומו של הבעל-שם-טוב, כדי "לדעת גם להתפלל".

תלמידיו של רבי דובער היו לגדולי החסידות. רבי שניאור זלמן, על אף שהיה הצעיר מכולם, זכה מאת המגיד להערכה מיוחדת וכשהיה בן עשרים וחמש שנה בלבד הטיל עליו המגיד משימה כבירה: לחבר גרסה חדשה לספר ההלכות היהודי, ה'שולחן ערוך' שחיבר רבי יוסף קארו כמאתיים שנה קודם לכן, שבה (בשונה מה'שולחן-ערוך' המקורי) יופיעו גם הנימוקים ההלכתיים מאחורי כל הלכה.

ה'שולחן ערוך' של בעל התניא איננו עוד חיבור הלכתי מבין אינספור ספרי ההלכה הממלאים את ארון הספרים היהודי. כפי שמסביר הרב שלמה יוסף זווין במאמר זה, מדובר ביצירה תורנית ייחודית המשלבת שלושה יסודות לתוך חיבור מקיף אחד: ארגון הידע ההלכתי, נימוק ופרשנות לפסקי ההלכה המוכרים, והכרעה ופסיקה במחלוקות הלכתיות קיימות. די להצביע על העובדה הפשוטה שמאז פרסומו של ה'שולחן ערוך' ועד ימינו מוכר אדמו"ר הזקן בכינויים 'הרב' ו'בעל השולחן ערוך' כדי ללמוד על גודל חשיבותו של הספר.

2. רבי-חבר: רבי מנחם מענדל מוויטֶבסק

מצבת קברו של רבי מנחם מענדל מוויטֶבּסק ("מהרודוק") בעיר טבריה

לאחר פטירתו של המגיד ממֶזריץ', בשנת תקל"ג (1774), כיהן רבי מנחם מענדל מוִיטֶבְּסְק כמנהיג התנועה החסידית ברחבי רוסיה ובלארוס של ימינו וגם רבי שניאור זלמן קיבל אותו כמורו ורבו.

כעבור שנים מעטות, בשנת תקל"ז (1777), עלו רבי מנחם מענדל ורבי אברהם הכהן מקאליסק (קולשקי), תלמיד בכיר נוסף של המגיד ממֶזריץ' (עוד עליו בהמשך המאמר) בראש קבוצה בת 300 איש לארץ ישראל ושם הקימו את היישוב החסידי בצפת ואחר כך בטבריה. בתחילת הדרך הצטרף אליהם גם האדמו"ר הזקן, אולם כשהגיעו לפודוליה, בואכה גבול האימפריה העות'מאנית, הפצירו בו רבותיו חבריו ותלמידיו שיישאר ברוסיה כדי להנהיג את תנועת החסידות במרחבי רוסיה, ליטא ובלארוס. רבי שניאור זלמן נענה להפצרותיהם ולאחר פרידה נרגשת מחבריו סב על עקבותיו ושב לרוסיה.

בשנים הבאות דאג אדמו"ר הזקן לגייס כספים עבור הקהילה החסידית בארץ הקודש בראשות רבי מנחם מענדל ורבי אברהם.

עוד על מנהיגותו ופעילותו הציבורית של אדמו"ר הזקן בתקופה זו תוכלו לקרוא כאן.

3. התנגדות מבית: רבי אברהם הכהן מקאליסק

מימין: מכתב לקהילה בוויטבסק, המאשר את קבלת הכספים, בכתב ידו של רבי אברהם מקאליסק; משמאל: שער של מהדורה מוקדמת של הספר 'חסד לאברהם' שחלקו הגדול מורכב משיחותיו של רבי אברהם.

בשנת תקנ"ז (1797) הדפיס אדמו"ר הזקן את ספר ה'תניא', ספר היסוד של חסידות חב"ד בו פורש אדמו"ר הזקן את עקרונותיה של תורת החסידות כפי שקיבל אותה מרבו המגיד ממֶזריץ'. בספר זה מפרט אדמו"ר הזקן כיצד כל יהודי, גם הפשוט ביותר, מסוגל ומחויב לקיים את המצוות מתוך חיבור פנימי של יראה ואהבה כלפי הבורא שאותם יש לפתח בצורה שיטתית באמצעות התבוננות שכלית.

רבי שניאור זלמן ראה בשיטה שהציג בספרו את הביטוי הנאמן לדרכו של המגיד, ואולם רבי אברהם ראה בשיטה זו חריגה מדרך החסידות משום שלדעתו העיסוק השכלי ברזי התורה הוא נחתלם של הצדיקים הגדולים בעוד עבודת ה' של החסידים הפשוטים צריכה להסתכם באמונה פשוטה והסתפחות לדבקות הרוחנית המרוממת של הצדיק.

עם השנים התחדדו ההבדלים האידיאולוגיים בין שני הצדיקים ונוצרה ההבחנה בין שני תתי-הזרמים שהתפתחו בתוך התנועה החסידית:

מצד אחד – חסידות חב"ד הדוגלת במחויבות לעיסוק עיוני בתורת הנסתר ושאיפה להשגת יחסי יראה ואהבה כנים ועצמאיים כלפי הבורא מתוך התבוננות והעמקה; ומהצד השני – ה"חסידות הכללית", שאפיינה את דרכם של רבים ממנהיגי החסידות בתחומי פולין ומערב אוקראינה של ימינו, שהעמידה במרכז עבודת ה' את חוויית ההידבקות בצדיק וההתלהבות בעבודת ה' בזכות השראתו הרוחנית של הצדיק.

ראו גם: 7 פתגמים משני-חיים מתוך הספר התניא, פתרונות לדילמות החיים, ארגז כלים לחיים מתוך התניא, וגם שיעורים סדירים על פרקי התניא

4. חבר נפש: רבי לוי יצחק מבַּרְדִיצ'וֹב

חתימת ידו האישית של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב

רבי לוי יצחק מברדיצ'וב היה ככל הנראה חברו ובעל בריתו הקרוב ביותר של אדמו"ר הזקן. שניהם סבלו קשות מידי המתנגדים לדרך החסידות שהדיחו את רבי לוי יצחק ממשרת הרבנות בפינסק וגרמו לו לעזוב את העיר ולעבור לברדיצ'וב ולאחר מכן, כאשר רבי שניאור זלמן נותר היחיד מתלמידי המגיד ברחבי רוסיה-ליטא, העלילו עליו המתנגדים את עלילת השקר שהביאה למעצרו וכליאתו על ידי השלטונות.

גם במחלוקת הפנים-חסידית שהתגלעה בין רבי אברהם מקאליסק לאדמו"ר הזקן (אודותיה סיפרנו בסעיף הקודם) צידד רבי לוי יצחק באופן נחרץ בשיטתו של אדמו"ר הזקן ויצא להגן עליה מפני הביקורת שהוטחה כלפיה; במכתב ששלח לרבי אברהם כותב רבי לוי יצחק כי דרכו של רבי שניאור זלמן היא-היא דרכו של רבם המגיד ממֶזריץ' וכל מי שמסתייג ממנה מסתייג למעשה מדרך החסידות המקורית.

מסופר שכאשר ראה לראשונה את ספר התניא הוא קרא בהתפעלות "זהו פלא להכניס ריבונו-של-עולם גדול כל כך לתוך ספר קטן כל כך!"

רבי לוי יצחק ורבי שניאור זלמן לא היו רק ידידי נפש. בשנת תקס"ז (1807) הם הפכו למחותנים כאשר נכדתו של אדמו"ר הזקן נישאה לנכדו של רבי לוי יצחק. בחתונה, שהתקיימה בעיר ז'לוֹבּין בבאלרוס, השתתפו אלפי אורחים וביניהם גדולי הרבנים והאדמו"רים של התקופה ועד היום היא מוכרת בדברי ימי החסידות בתור "החתונה הגדולה בז'לובין".

סיפורים רבים סופרו על הגילויים, המופתים, המפגשים הנדירים והחגיגות רוויות השמחה שליוו את אירועי החתונה. אבל רגע אחד מהאירוע מסמל כנראה יותר מכל את גדלותם הרוחנית של שני המחותנים הצדיקים ויכול גם ללמד אותנו על הכבוד והאהבה ההדדית ששררו ביניהם.

היה זה כשפסעו שניהם לעבר פתח צר וכל אחד מהם התעקש לכבד את חברו לצעוד לפניו. כשחלפו הרגעים והתברר שאף אחד מהם אינו מוכן לקבל את הכבוד על חשבון זולתו, פרצו החסידים את הקיר והרחיבו את הפתח על מנת ששניהם יוכלו לעבור יחדיו. הפטיר אז רבי לוי יצחק "לשם מה לשבור את הקיר?! אפשר פשוט לעבור דרכו!" הגיב לו רבי שניאור זלמן "לא כל מה שביכולתנו לעשות עלינו לבצע בפועל..."

5. התנגדות: 'הגאון' רבי אליהו מווילנה

רבי אליהו 'הגאון' מווילנה

רבי אליהו, הידוע בתור 'הגאון מווילנה', היה הדמות הסמכותית ביותר מבין אלו שהתייצבו נגד התנועה החסידית וקראו להוקעתה. מתוך הכרה בשיעור קומתו העצומה הן כתלמיד חכם והן כמקובל, נסע רבי שניאור זלמן בחורף תקל"ב (1771-2) לווילנה יחד עם רבי מנחם מענדל מוויטבסק בניסיון להיפגש עם הגאון באופן אישי. הם היו בטוחים שיחסו העוין כלפי החסידות מבוסס על מידע מוטעה שהושמע באוזניו בזדון על ידי אלו שחיפשו להבעיר את אש המחלוקת ושאם רק ייפגש איתם באופן אישי הם יוכלו להוכיח שלא דבק רבב בשיטת החסידות ובדרכיה.

אולם לצערם סרב הגאון להיפגש איתם, או כפי שמתאר זאת רבי שניאור זלמן עצמו, הגאון "סגר הדלת בעדנו פעמיים". רבני העיר הפצירו בגאון שיאות להיפגש עם נציגי החסידות כדי להביא לקץ המחלוקת אבל הוא ניסה לדחות אותם בתירוצים שונים וכשהלחץ מצידם הלך וגָבר נסע הגאון מהעיר ולא שב אליה עד ששני מנהיגי החסידות עזבו את העיר וסבו על עקבותיהם.

למרות זאת, רבי שניאור זלמן מעולם לא ויתר על התקווה לנהל דיאלוג פתוח עם רבי אליהו. במכתב שכתב ככל הנראה בשנת תקנ"ז (1797) הביע את התקווה שתינתן בפניו ההזדמנות להציע את משנת החסידות בפני הגאון ו"להסיר מעלינו כל תלונותיו וטענותיו . . כאשר קיבלתי מרבותי תשובה ניצחת לכל דבריו". ואדמו"ר הזקן המשיך והציע פתרון למקרה שמסיבה כל שהיא הגאון לא יקבל את תשובותיו "לבאר היטב כל טענותיו עלינו . . בכתב . . ויבא על החתום בכבודו ובעצמו, ואני אבוא אחריו, ומלאתי את דבריו להשיב על כל טענותיו, גם כן כתוב וחתום בחתימת ידי, ושני המכתבים יודפסו ויושלחו לכל חכמי ישראל הקרובים והרחוקים שיחוו דעתם בזה. כי לא אלמן ישראל מאלקיו, וימצאו רבים וכן שלמים בדעת תורה ודעת נוטה להכריע, ולא יישאו פני כל איש, ואחרי רבים להטות. ובזה יהיה שלום על ישראל, אמן כן יהי רצון"1.

למרבה הצער הצעה זו מעולם לא יצאה אל הפועל. כשהגיע מכתב זה לווילנה כבר חלה הגאון את חוליו האחרון והוא נפטר זמן לא רב לאחר מכן.

6. האח: רבי יהודה לייב מיַנוֹבִיץ'

מימין: ספר השו"ת של מהרי"ל מיאנוביץ' 'שארית יהודה'; משמאל: המהדורה הראשונה של ספר מאמרי החסידות של אדמו"ר הזקן, 'תורה אור' המבוסס בעיקר על התמלילים ששכתב אחיו, מהרי"ל

רבי יהודה לייב, המוכר בכינוי "המהרי"ל מיַנוֹבִיץ'", היה אחיו הצעיר של רבי שניאור זלמן. על אף שהיה תלמיד חכם וחסיד גדול בזכות עצמו, הקדיש רבי יהודה לייב את רוב שנותיו לשמש כיד ימינו של אחיו הגדול במסירות ובנאמנות.

מסופר שכאשר יצא רבי שניאור זלמן לראשונה לעבר בית מדרשו של המגיד התלווה אליו גם אחיו הצעיר לנסיעתו. באמצע הדרך מת הסוס שאליו הייתה רתומה עגלתם ורבי שניאור זלמן קבע שהדבר קרה משום שאחיו לא ביקש את רשות אשתו לנסיעה ולפיכך עליו לשוב לביתו. כשהוא מעודד אותו לעשות זאת הבטיח רבי שניאור זלמן לאחיו ש"אחלוק איתך כל מה שאשיג שם". את המשך הדרך למֶזריץ' עשה רבי שניאור זלמן רגלית.

לימים, כאשר התגלה רבי שניאור זלמן כצדיק והחל שמו להתפרסם, עמד אחיו לצידו. הוא היה אמון על תמלול מאמרי החסידות שלו וגם פיקח על בית הדין בראשותו וסייע לו בעריכת ה'שולחן ערוך' ובכתיבת תשובותיו ההלכתיות. כאשר האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד, "הצמח צדק", נכדו של בעל התניא, הוציא לאור את קובץ מאמרי החסידות של סבו הגדול בשני הכרכים "תורה אור" ו"לקוטי תורה" הוא הסתמך בעיקר על התמלילים שכתב מהרי"ל והוקיר אותם על דיוקם.

בשנותיו המאוחרות כיהן כרב בעיירה יַנוֹבִיץ' ושם חיבר את ספרו ההלכתי 'שארית יהודה' שהודפס בשנת תר"א (1841).

7-8. רִגְשִׁיוּת מול שִׂכְלִיוּת: ר' יקותיאל מלִייֶפְּל ור' משה וִילֶנְקֶר

"ריקוד נשמה" - אקריליק ודיו על בד, יצחק מולי, 2015 (מימין); מול "עצמת התפילה" - שמן על קנבס, מאת חנוך הענדל ליברמן 1962 (משמאל)

רבים מחסידיו של אדמו"ר הזקן היו אנשים יוצאי דופן ברמתם הרוחנית והאישית. בזיכרונותיו2 של האדמו"ר השישי מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק, בולטים שניים מהם, ר' משה וילנקר ור' יקותיאל מלִייֶפְּל, כמייצגים המובהקים של שני המודלים של עובדי ה' החסידיים שצמחו בבית מדרשו של הרבי הזקן, "הפנימי" מול "המקיף" – החסיד ה'חדוּר' מול החסיד ה'אפוף' – וכך הוא כותב ברשימותיו בשם סבו האדמו"ר המהר"ש:

"ר' משה וילנקר ור' יקותיאל לִיֶיפְּלֶר, היו שניהם חסידיו של הסבא-רבא (האדמו"ר הזקן). שניהם העפילו למדרגה הגבוהה בעבודת השם של התענגות על ה', כלומר המדרגה הגבוהה ביותר של "אהבה בתענוגים". עם זאת, היה הבדל ניכר ביניהם . . ר' משה היה 'בעל-מוחין' ועליו אמר הסבא "למשה יש מוחין דְגַדְלוּת"; ואילו ר' יקותיאל היה 'בעל-מידות'..."

בהמשך הרשימה מתוארת הגישה הייחודית של כל אחד מהחסידים האגדיים הללו ביחס למפגש האישי הראשון שלהם עם אדמו"ר הזקן:

שלוש שנים לקח לר' משה להכין את עצמו לקראת כניסה אל אדמו"ר הזקן ביחידות, ולאחר שהתקיימה ה'יחידות' הוא נשאר עוד שבע שנים בחצרו של הרבי בלִיוֹזנה כדי ליישם אותה בעבודת ה' בפועל. בלילה הראשון שלאחר ה'יחידות' היה ר' משה כה שקוע בדברים ששמע מהרבי עד שנזקק לבקש את עזרתם של שני בחורים שיסייעו לו להתפלל ולומר קריאת-שמע מבלי להתבלבל במילים, ושבועיים ימים ארכו עד שהתיישבה דעתו. כה עמקן בחסידות היה ר' משה עד שאמר עליו אדמו"ר הזקן ש"אפילו רגליו משועבדים להשגת אלוקות!"

ר' יקותיאל, לעומתו, לאחר ששמע לראשונה מדברי התורה של אדמו"ר הזקן כל כך התרגש ומיד עשה את דרכו ל לִיוֹזנה. כשהגיע לשם כבר הרגיש מוכן להיכנס ל'יחידות' אצל הרבי, אך זקני החסידים הסבירו לו שנדרשת הכנה משמעותית וממושכת לפני הכניסה אל הרבי, אולם בליבו הבוער לא אבה ר' יקותיאל לשמוע על כך והוא התחנן שיאפשרו לו כבר להיפגש עם הרבי ביחידות. משלא נענה, טיפס על הקיר וקפץ דרך החלון לתוך עליית הגג של הרבי כשהוא קורא מקירות ליבו "רבי! עקור ממני את הצד השמאלי של הלב, את מקום משכנו של היצר-הרע!" בתגובה לצעקתו המיוסרת ענה הרבי "ריבונו של עולם, בפסוק נאמר 'ואתה מְחַיֶּה את כולם'!"

המילים המעטות הללו הספיקו לר' יקותיאל והוא יצא משם בשמחה גדולה באומרו שהרבי נסך בו חיות. במשפט אחד קצר העניק לו הרבי מבט חדש על היצר הרע והתמודדות מולו, מבט שסיפק לו השראה וביטחון לכל חייו. הוא הבין שאפילו ביצר הרע יש מטרה אלוקית ולא נכונה השאיפה להכחיד אותו. ר' יקותיאל נודע בפרצי השמחה הפתאומיים שלו ופעם יצא בריקוד ספונטני עם דוור אלמוני שעבר ברחוב.

9-10. הערכה רבנית: האחים רבי שמואל-שְׁמֶלְקֶה ורבי פנחס הורביץ

מימין: דף השער של ה'הפלאה' - פירושו הנודע של רבי פנחס הורביץ לתלמוד - על מסכת כתובות; משמאל: מקום מנוחתו של רבי שמואל-שמֶלקה בניקלשבורג (בתחומי צ'כיה של ימינו)

מבין תלמידיו של המגיד ממֶזריץ' נודעו בלמדנותם האחים הצדיקים לבית הורביץ, רבי שמואל-שְׁמֶלְקֶה ורבי פנחס, שהגיעו להסתופף בצילו של המגיד כשכבר היו שניהם מפורסמים בגאונותם התורנית יוצאת הדופן. בשנת תקל"א3 (1771) נבחרו שניהם לכהן כרבנים בשתי הקהילות המפוארות של ניקלשבורג (מיקולוב) ופרנקפורט, בהתאמה. בכך היו שני צדיקים אלו ראשונים להביא את אורה של החסידות גם לתוככי המרחב המרכז-מערב-אירופי.

טרם נסיעתם הגיעו שניהם לרוֹבְנוֹ (אוקראינה) כדי לקבל את ברכת הדרך מרבם, המגיד ממֶזריץ'. שם הם פגשו את רבי שניאור זלמן, הצעיר שבחבורה, ועיינו בשני החלקים הראשונים שהספיק להשלים את כתיבתם מתוך ה'שולחן ערוך' (הלכות ציצית והלכות פסח) שעל עריכתו שקד באותם ימים בהוראת המגיד. בהתפעלותם מעצמת היצירה ההלכתית שנגלתה לנגד עיניהם היללו ושיבחו את החיבור ההלכתי המיוחד והעניקו את ברכתם לרבי שניאור זלמן באמרם "חזק והתחזק לברך על המוגמר! לך נאה ויאה! וזכות התורה יעמוד לך ולזרעך ולכל ישראל"4.

ממכתב אישי ששיגר רבי שניאור זלמן לרבי פנחס כמעט שני עשורים לאחר מכן, ניכר כי הקשר האישי בין שני הצדיקים נותר איתן למרות המרחק הגיאוגרפי שהפריד ביניהם5.

11-12. שליטי כדור הארץ: הצאר אלכסנדר הראשון ונפוליאון בונפרטה

מימין: הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון; משמאל: נפוליאון בונפרטה

ב-24 ביוני 1812 (תקע"ב), חצה צבאו האדיר של נפוליאון, ה'גראנד ארמה', את נהר ניֶימֶן ופלש לתחומי ממלכת רוסיה. למרות שנכלא פעמיים בצו הצאר, הייתה לרבי שניאור זלמן ראייה חיובית על אלכסנדר הראשון שעמדה בניגוד מוחלטת להשקפתו באשר לנפוליאון. בהתאם לכך הוא גייס את חסידיו למאמצי הריגול של הצבא הרוסי ונמלט יחד עם חיילים רוסיים כשהצבא הצרפתי התקדם לעיר הולדתו, ליאדי. האירועים שבאו תוך כדי ובעקבות המנוסה מתוארים בפרוטרוט במכתב ארוך שכתב בנו וממלא מקומו, רבי דובער, האדמו"ר האמצעי, ממנו עולה שאדמו"ר הזקן ראה במלחמה הפיזית בין שתי המעצמות הגדולות הללו את התגלמות המאבק הקוסמי בין הטוב לרע:

באפשרות שנפוליאון ינצח ראה אדמו"ר הזקן "צרה גדולה ליהודים. כי לא יישאר אחד ביהדותו, ולא ברכושו, כי תכלית שנאה שְׂנֵאֵתִיו כי הוא השטן המְנַגֵד בכל ההתנגדות של הרע אל הטוב, כי הוא תוקף הקליפה והדין הקשה, היפוך החסד והטוב רק מָוֶת ורע, וכל חיותו לפעול רק רע . . כל עיקר מהות השונא (נפוליאון) הם בשני דברים . . הכעס והרציחה לאבד נפשות לאין מספר בלי הרגשה כלל . . והגֵאוּת וההתנשאות לתלות על כוחו וגבורתו (כלומר, היוהרה של נפוליאון שזקף את הצלחתו הצבאית בזכות חוכמתו ושיטות התמרון שלו)..." כמו כן, האשים אדמו"ר הזקן את נפוליאון וממלכת צרפת בכך ש"הִרְבּוּ לְהָרַע בישראל לשפוך דם נקי כמה מאות שנים".

לעומת זאת את בממלכתו של הצאר הרוסי ראה אדמו"ר הזקן את ההפך הגמור: "בחינת טוב וחסד העצמי שמהותו הופכי ממש: לחוס ולחמול על כָּל, לרעים גם כן כמו לטובים. כי מטבע(ו של) החסד והטוב להשפיל את עצמו מכל וכל ולהרגיש בצער וייסורים של הנמוך והשפל ביותר מעל עצמו ממש, ממילא מסתעף ממידה זו עניין מידת השפלות והביטול בתכלית שלא להרגיש בכוחו ועוצם ידו, כי גם אם הגדיל והפליא לעשות ומצליח אינו תולה בכוח עצמו כלל וכלל, אדרבה, ברור לו כשמש שאין זה כוח עצמו . . רק לה' המלחמה והעוז והכוח בחכמה וגבורה ועצה כו' . . ומידה זו נראה בעליל לכל אשר יש לו קצת דעת באדוננו הקיסר ירום הודו וכל יועציו ושריו, כאשר ראינו אותו בגדול הבטחון בה' וגודל הענוה והשפלות".

בהמשך המכתב מספר האדמו"ר האמצעי על אירוע שמיימי שבו השפיע אביו על מהלכי המלחמה באופן רוחני לטובת מפלת נפוליאון כשהוא חוזה ברוח קודשו את תוצאותיו של קרב בורודינו המפורסם בעיצומו של יום הקרב וצופה את תבוסתו של נפוליאון בסוף המלחמה.

קרב בורודינו, הקרב הגדול ביותר שהתנהל במהלך פלישת נפוליאון לרוסיה, פרץ ביום ראש השנה תקע"ג, 7 בספטמבר 1812. באותם ימים, כך מספר האדמו"ר האמצעי על אביו, "קרא אותי ואמר לי 'צר לי מאוד בני על אודות מלחמת מאזאייסק (קרב בורודינו) . . כי השונא (נפוליאון) מתגבר ולדעתי ייקח גם מוסקבה' ובכה בדמעות שליש . . גם אני בכיתי, והלכתי לי. וביום ראש השנה קרא אותנו ואמר לנו בדברי חדוה ונחמה בזה הלשון: 'היום ראיתי בתפלתי שנשתנה שינוי טוב, למעליותה, ושלנו ינצח, והגם שייקח (את) מוסקבה, אבל לא תהיה תקומה ורווח והצלה יעמוד לנו כו' כך נכתב למעלה היום כו'. והלכנו ואכלנו ושתינו בכי-טוב והיינו אך שמחים וטובי לבב"...

למרות המפלה שנחל נפוליאון בהתאם לנבואתו של הרבי, מסע הבריחה הקשה השפיע קשות על בריאות גופו של רבי שניאור זלמן והוא הסתלק בליל מוצאי שבת קודש פרשת שמות, כ"ד טבת תקע"ג.

ראו גם: ימים אחרונים – תיאור רגעי הסתלקותו של רבי שניאור זלמן