למה חסידים רבים חובשים כובעים מפרווה ("שְׁטְרַיְימֶל")?

אין מי שאינו מכיר את כובע הפרווה העגול המכתר את ראשיהם של חסידים רבים בשבתות ובימים טובים: ה"שְׁטְרַיְימֶל", או בעברית: 'מִזְנֶבֶת' – על שם הזנבות מהם הוא עשוי.

למען הדיוק ראוי לציין שלמעשה השטריימל היה נפוץ בעבר גם בקרב קהילות לא חסידיות וגם כיום ניתן למצוא חובשי שטריימלים בקהילת ה"פְּרוּשִׁים" שהם תלמידי תלמידיו של הגאון מוילנא בני "הישוב הישן" בירושלים.

אבל לפני שנסקור את הרקע ההיסטורי ואת ההסברים למנהג חבישת השטריימל, נעשה היכרות קצרה עם סוגי השטריימלים השונים:

הכירו את משפחת השטריימל

כיום מקובלים בעיקר שלושה סוגים של כובעי פרווה חסידיים, כשבמקרים רבים ניתן לזהות לאיזו קבוצה חסידית משתייך החסיד על סמך סוג הכובע שאותו הוא חובש. השטריימל הוא הסוג הנפוץ ביותר; מראהו רחב ונמוך וצבעי פרוותו נעים בין שחור לחום. השטריימל מקובל בעיקר בחצרות חסידיות שמקורן בהונגריה ובגליציה ובחלק קטן מהחצרות הפולניות.

הסוג השני בתפוצתו הוא ה"סְפּוֹדִיק". הספודיק יותר צר, גבוה יחסית וגלילי וצבעו שחור והוא כובעם החגיגי של בני החצרות החסידיות הפולניות.

סוג נוסף והרבה פחות נפוץ הוא ה"קוֹלְפִּיק" שצורתו מזכירה את הספודיק אבל ממדיו קטנים יותר ופרוותו יותר בהירה. לרוב, כובע זה משמש את האדמו"ר בחצרות מסוימות או את צאצאיו הצעירים של האדמו"ר בחצרות אחרות.

ההיסטוריה של השטריימל

לא לגמרי ברור ממתי וכיצד התפתח מנהג חבישת השטריימל1 . אגדה עתיקה גורסת כי מנהג חבישת השטריימל התחיל מגזרה אנטישמית שנחקקה אי-אז במאה ה-16, על ידי זיגמונט הראשון מלך פולין, שבעצמו אמנם נודע כידיד היהודים אבל בשביל לזכות בתמיכת האצילים גזר על הגברים היהודים הנשואים לקשור לכובעי השבת שלהם זנבות של בעלי חיים כדי לגרום להשפלתם בעיני נשותיהם היהודים, שנאלצו לציית ללשון החוק, עשו מהזנב המשפיל כובע מהודר כיאה לכבוד שבת קודש.

מנגד, ממקורות היסטוריים אחרים ניתן להסיק שהשטריימל הוא גִרסה יהודית של כובע הפרווה החורפי שהיה נהוג לחבוש ברחבי מזרח אירופה, כאשר היהודים לובשים אותו אף בשבתות הקיץ הודות למראהו המהודר.

בתקופה הטרום חסידית התקבע מעמדו של השטריימל ככובעם של הרבנים והחשובים, אולם כבר בדורות הראשונים של החסידות הפך השטריימל מכובע רבני לכזה הראוי לראשו של כל חסיד.

השטריימל בעולם החסידות

לא רק בשל המראה הייחודי שלו נתפס השטריימל כפריט לבוש המזוהה יותר מכל עם הלבוש החסידי האותנטי. גדולי החסידות החשיבו את לבישת השטריימל בשבת למנהג מחייב שאין לוותר עליו ומצאו בכך רמזים רבים ומשמעיות מיוחדות. הנה כמה מהם2 :

האדמו"ר השני משטפנשט (1862-1933) לבוש בשטריימל. שימו לב למרכז הכובע בצורת חרוט, הייחודי לאדמו"רי בית רוז'ין

התפילין של שבת

אמרה חסידית מיוחדת מיוחסת לרבי פנחס מקוריץ, תלמידו של הבעל שם טוב: "'שבת' ראשי תיבות: ש'טריימל ב'מקום ת'פילין" – השטריימל הוא, כביכול, "התפילין של שבת"; שכן בשבת לא מניחים תפילין והשטריימל המפואר ממלא את תפקיד התפילין להיות "פאר" לראשו של היהודי.

עוד אמרו: כשם שהתפילין מהווים סימן היכר המבדיל בין עם ישראל לשאר עמי העולם, כמו שנאמר על התפילין3 "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ"4 , כך משמש השטריימל סימן היכר בין היהודי לסביבתו הנוכרית ומדגיש את הזהות היהודית.

גם בצורת מראהו ועשייתו של השטריימל יש זכר וסימנים למצוות תפילין: חלקי הפרווה מחוברים זה לזה באמצעות רצועת קלף, כביטוי לקלף התפילין, הבטנה עשויה עור, רמז לרצועות התפילן העשויות מעור רך, ובעורף השטריימל מבפנים עושים קשר עניבה קטן המזכיר את קשר התפילן של ראש.

ואכן, מסופר על חסידים וצדיקים שהיו חובשים לראשם את השטריימל לפני כניסת השבת בחרדת קודש וביראה כאילו היו קושרים לראשם תפילין5 .

השבת מרוממת את העולם

רמז נוסף נאמר משמו של רבי פנחס מקוריץ: קדושת השבת מרוממת את העולם והופכת גם את הדברים הנחותים והחומריים ביותר לקדושים ונשגבים. סגולה זו משתקפת בשטריימל העשוי מזנב של חיה טמאה ובזכות השבת מתרומם והופך לעטרה המפארת את ראשו של היהודי.

הכתר של לימוד התורה

אחד מצדיקי פולין6 פירש שהשטריימל מזכיר בצורתו כתר ונועד לסמל את 'כתר התורה' שקשרו המלאכים לבני ישראל לפני מתן תורה כשהבטיחו "לשמוע", כלומר ללמוד ולהבין, את תורת ה'; כמו שדרש ר' סימאי7 "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". כיון ששבת קודש הוא היום בו ניתנה התורה הזכות לעסוק בתורת ה' מאירה על ראשו של היהודי.

למה בחב"ד לא חובשים שטריימל?

בניגוד למקובל ברוב חצרות החסידות, בחסידות חב"ד כיום רוב החסידים אינם חובשים שטריימל.

קשה להצביע במדויק על הסיבות שהובילו לכך, אבל ככל הנראה שורשיה של התופעה נטועים לא רק בנסיבות ההיסטוריות אלא גם בהבדלי השקפה בין חסידות חב"ד לחצרות חסידיות אחרות ביחס לנושא הלבוש ותפקידו בעבודת ה'.

ראשית כל, באזור מוצאה של חסידות חב"ד (בלארוס, ליטא ורוסיה כיום) חבישת שטריימל הייתה פחות נפוצה מאשר באזורים אחרים במזרח אירופה. אבל יתכן שמה שהפך את השטריימל לנדיר עוד יותר בקרב חסידי חב"ד הוא סיפור 'גזרת הלבוש' וההשפעות שהיו לגזרה זו על חייהם של יהודי מזרח אירופה.

חסידי חב"ד בישראל בשנות ה-60. לראשיהם כובעי לבד ("קנייטש") טיפוסיים

גזרת הלבוש ברוסיה הצארית

בהשתדלות היהודים ה"משכילים", גזר הצאר ניקולאי הראשון בשנת תר"ד (1844) את "גזרת המלבושים" שנועדה לגרום ליהודים לזנוח את הלבוש היהודי המסורתי ולהחליפו בסגנון הלבוש הנוכרי. בעקבות הגזרה נאסר על היהודים ללבוש פרטי לבוש יהודיים ובכללם השטריימל.

במשך מספר שנים נאכפה הגזרה בחלקים נרחבים ממזרח אירופה ואף שימשה עילה "מוצדקת" מבחינת השלטונות המקומיים להתעללות אכזריות ביהודים שסירבו לציית לה מרצונם. בין פוסקי ההלכה של אותו דור נפלה מחלוקת בשאלה האם יש לדבוק בלבוש היהודי המסורתי בכל מחיר, בבחינת "ייהרג ואל יעבור", או שאין למסור את הנפש ויש לאמץ את השינויים הנדרשים כדי שלא לעבור על לשון החוק ולהסתכן בעונשים החמורים שעלולים לספוג על כך.

הרבי השלישי בשושלת חב"ד, רבי מנחם מענדל מליובאוויטש המכונה על שם ספרו ה"צמח צדק" שהיה מחשובי פוסקי ההלכה בדורו, פסק שאין למסור את הנפש על שמירת הלבוש היהודי. ואכן, בכל אזור בלארוס, ליטא, רוסיה, ומזרח אוקראינה נשמעו לפסק הלכה זה וגזרת הלבוש הובילה לשינויים משמעותיים בסגנון הלבוש היהודי.

מנגד, גדולי החסידות של פולין, לשָׁם הגיעה הגזרה כמה שנים מאוחר יותר, רבי יצחק מאיר אלתר מגור (בעל ה"חידושי הרי"מ") ורבי יצחק מוורקא, הורו כי יש למסור הנפש ולהיהרג ובלבד שהלבוש היהודי לא ישתנה8 .

ניתן לשער שלמחלוקת זו ביחס ל'גזירת המלבושים' יש חלק מרכזי בהבדל בין מנהגם של חסידי חב"ד למנהג חסידי פולין באשר לחבישת השטריימל.

הרבי והשטריימל

אדמו"רי חב"ד כן נהגו לחבוש שטריימל בשבתות וחגים אולם הרבי הנוכחי (הרבי מלובביץ') לא חבש שטריימל אלא מגבעת לֶבֶד ("פדורה") המכונה בשפה החסידית "כובע קנֵייטְשׁ".

הרבי הקודם (הריי"צ) לובש את השטריימל שלו (ליתר דיוק: קולפיק)

מסופר שכאשר הרבי ורעייתו הרבנית הגיעו לחופי ארצות הברית, הרבי הקודם היה במצב בריאותי לקוי ונבצר ממנו לקבל את פניהם באופן אישי. במקום זאת, הוא שלח אל הנמל ארבעה מחסידיו הבולטים שיקבלו את פניהם. אז תיאר להם הרבי הריי"צ את חתנו כמי שבגדיו הפשוטים לא מסגירים את אישיותו המופלאה: "אתם תפגשו יהודי שעורך 'תיקון חצות'; בקיא בעל-פה בכל התלמוד בבלי עם פירושי הר"ן, הרא"ש והרי"ף; בקיא בעל פה גם בתלמוד הירושלמי ובמשנה תורה של הרמב"ם; וגם בכל הספר 'ליקוטי תורה' עם פירושיו, אבל הולך עם 'כובע קנייטש'..."

מדוע שינה הרבי ממנהג קודמיו ולא חבש שטריימל לראשו? זאת אין לדעת. אבל מספרים שרב חרדי מפורסם מירושלים שביקר אצל הרבי הציג בפני הרבי שאלה זו בדיוק. הוא העיר לרבי ש"אם רק היה הרבי לובש שטריימל היו מצטרפים אליו עוד 50,000 חסידים!". ענה לו הרבי: "אבל מהיכן היו מגיעים חסידים אלו? האם מקהילות חסידים אחרות או מ'השומר הצעיר'?..."

וזה מביא אותנו למה שהיא אולי הסיבה העיקרית לכך שהשטריימל אינו נהוג בחב"ד: תפקידו של הלבוש החסידי בעבודת ה' בהשקפתה של חסידות חב"ד.

תפקידו של הלבוש החסידי

אחד מאדמו"רי החסידות המפורסמים בדור שלאחר השואה היה רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר. כשהגיע לאמריקה לאחר מלחמת העולם השנייה והבחין שרבים מחסידיו לא נוהגים לחבוש שטריימל, עורר את חסידיו ללבוש שטריימל והסביר שגם אם באירופה הישנה השטריימל אולי לא היה כה חשוב, הרי שבאמריקה המודרנית הלבוש החסידי הוא האמצעי העיקרי לשמירה על החום היהודי ואורח החיים החסידי. הוא ראה בלבוש החסידי את הכלי האפקטיבי בשמירה על הזהות היהודית ומניעת התבוללות.

חסיד בחתונה בניו יורק לובש שטריימל מודרני

למול הגישה הזו עומדת הגישה של חסידות חב"ד הרואה את הלבוש החיצוני כדבר טפל בלבד לחום היהודי הפנימי שבוער באמצעות לימוד פנימיות התורה וחיי החסידות. על ידי לימוד תורת חב"ד ניתן להחדיר את הרוחניות והחום היהודי לתוך עומק האישיות ולכן השמירה על המעטפת החיצונית הופכת לדבר משני בחשיבותו.

הבעירה הפנימית הזו היא מה שמאפשר לאלפי שלוחי חב"ד בכל העולם לצאת למקומות נידחים שבהן כמעט ואין יהדות. לא רק שאין הם חוששים מפני התבוללות, אלא להפך, הם משמשים מגדול של תורה ויהדות לכל סביבתם. בסופו של דבר, עם כל החשיבות הגדולה של הבגדים שלנו, למעשים, הדיבורים והמחשבות שלנו יש חשיבות גדולה לא פחות...