הר"ן: גדול התורה שזרח בצל המגיפה השחורה

רבנו נסים (הר"ן) בן רבי ראובן גרונדי, היה גדול חכמי התורה בספרד באמצע המאה ה-14. אישיותו המרוממת, גדלותו העצומה בתורה, מחשבתו הסדורה וההגיונית, ותלמידיו המובהקים הגדולים, האריות הגדולות שבחבורה, הפכו אותו לממשיכם המובהק של הנהגת בתי מדרשם של גדולי ספרד בגירונה מולדתו ובברצלונה עיר מושבו: רבינו יונה מגירונדי, הרמב"ן והרשב"א.

בפרק זה נעמוד במקצת על סיפורו של גדול זה בישראל, שהתמסר כולו להעביר את התורה ואת לפיד האמונה, בתנאים חברתיים ופוליטיים לא פשוטים.

המכה הכפולה שניתכה על יהודי ברצלונה וקטלוניה

המגפה השחורה הייתה אולי האירוע המשמעותי ביותר בהיסטוריה של ימי הביניים. היא קטלה בזמן קצר מאוד, ארבע או חמש שנים לכל היותר (1347 - 1351), מעל לחמישים מיליון בני אדם. כמות המתים הייתה כשישים אחוז מאוכלוסיית אירופה.

המגפה השחורה, שהיום קיימת סברה כי זאת מחלת האבעבועות השחורות, תוצר של זוהמה, חוסר ניקיון, שעברה על ידי עכברים ועכברושים ששרצו בהמוניהם – הייתה מחלה מאוד מידבקת1 .

את זאת אנו יודעים היום. באותה תקופה הבינו הרבה פחות מה גורם למגפה הארורה הזאת להתחולל. רבים מיושביה של אירופה מצאו את האשם – בדמותו הדמונית של האחר האולטימטיבי, היהודי.

כך המגפה הביאה, נוסף לכל הצרות, גם להגברת שנאת היהודים: במהלך השנים 1347-1348 נפוצה שמועה שיהודים מרעילים את בארות המים והם הגורמים לפרוץ מגפת הדבר, במטרה להשמיד את העולם הנוצרי. בתגובה לכך פרסם האפיפיור קלמנס השישי שתי בולות, האחת ב-6 ביולי 1348 בשם הלטיני sicut judeis, והשנייה ב-26 בספטמבר באותה שנה תחת השם Quamvis Perfidiam, המגינות על היהודים מההאשמות, ושמי שטופל אותם על היהודים הוא "מוּנַע על ידי השקרן, השטן". אולם הבולות לא הועילו במיוחד, וההסתה גרמה למהומות ופרעות נוראיות ביהודים. עיקר הרדיפות היו בצרפת, שווייץ, גרמניה, וגם בספרד2 .

כך סבלו היהודים פעמיים. בפעם הראשונה – מן המחלה עצמה. בסרגוסה, למשל, קטלה המחלה ארבע חמישיות מתושביה היהודיים של העיר! במקומות אחרים לא נמצאו אחר כך מנהיגים ראויים לקהל, כי רובם נספו במגפה.

בפעם השנייה – מן האשמה שטפלו עליהם כאילו הם האשמים בהתפרצות המגפה. וכך, בשנת 1348 פרצו בארגוניה בפעם הראשונה פרעות נגד היהדות בהיקף גדול. השלטונות לא נתנו ידם בפרעות אלו – פקידי השלטון וראשו העיר נחלצו להגנת היהודים ואסרו לדרוש ברבים דרשות של הסתה, שיסוי ותעמולה כנגד היהודים. אולם חרף זאת, הן היו פרעות עממיות ונרחבות. השכבות הנמוכות הן שקמו על היהודים לפגוע בהם, מתוך שנאה ואמונה תפלה כאילו היהודים הם האשמים במגפה השחורה.

בתקנות הקהילות, שנכתבו כמה שנים מאוחר יותר (בשנת 1354), מתוארים השפטים והעינויים שנעשו ביהודיים: "ורבים רכי הלבב, חלושי הטבע, אשר בנחושתיים הוגשו, בראותם אופן העגלה [=מכשיר העינוי] מסעף פארה, אין כח בהם לעמוד בהיכל הניסיון, ועברו בהיותם בצרה העברה [כלומר, השתמדו]"3 .

בברצלונה ובישובים אחרים שבקטלוניה הצפונית נהרגו יהודים, נחרבו בתיהם ונקרעו שטרי חובותיהם. בפרפיניאן המירו יהודים נכבדים את דתם, כדי למלט את נפשם מידי רודפיהם. במונתשון, לרידה והואסקה התבצרו היהודים בתוך חומות שכונותיהם וניצולו – אבל, כפי שכתבו בעלי התקנות, "כמה קהילות עדינות היושבות לבטח, היו כרגע לשמה [=בתוך רגע הפכו לשממה]".

הר"ן – קווים ביוגרפיים

בחשכת התלאות והפגעים הללו, הפציע אור בהיר על ספרד, אשר האיר פניה בתורתו ובחוכמתו – הוא רבינו ניסים בן ר' ראובן מגירונדי (הר"ן).

שנת לידתו אינה ידועה, יש משערים שהיה זה בסביבות שנת 12904 , ויש משערים בסביבות 13155 . גם מקום לידתו אינו ידוע. ייתכן שנולד בגירונה – כפי שכינויו "גירונדי" יכול אולי להעיד, וייתכן שנולד בברצלונה, העיר בה חי רוב ימיו הבוגרים, וכינויו הוא על שם מקום מגורי אבותיו. אף איננו יודעים גם מי היו רבותיו ובאיזו חממה תורנית תלמודית הוא גדל, אך הנחה קרובה היא כי רבו המובהק היה ר' פרץ הכוהן.

המשך דברי ימי חייו ומיצירתו והנהגתו – מהווים אוצר גדול ביהדות. הר"ן ראה את ייעודו במסירת התורה לדורות הבאים, והוא כאמור זכה להיות הממשיך השושלת הגדולה של הרמב"ן והרשב"א אשר יצרו פנים חדשות בתורה במזגם את שיטת חכמי צרפת ואשכנז בעלי התוספות, עם חכמתם ואורם של חכמי פרובנס וספרד.

כך, עם שלא נשא משרת רב רשמי, הרי שכשאר גדולי ספרד הוא מילא בפועל את התפקידים המוטלים על רב או דיין, ופעילותו בחיי הקהילה והחיים הדתיים הייתה גדולה. הר"ן סייע אז לרבנו פרץ הכוהן לקבל את משרת הרבנות של העיר, לאחר ששיכנע את ראשי העיר ועשיריה לקצוב לו שכר שנתי קבוע כראוי למעלתו. הוא גם היה מקורב לחצר המלכות והשלטון – ועדיין מצויים בארכיונים של מלכות ספרד אסמכתאות שבהם הוא נזכר במגעיו עם השלטונות בעניינים מדיניים ומשפטיים של הקהילות היהודיות בספרד6 .

עמדתו התקיפה בכל העניינים שבהם היה מעורב הביאתו עד לכותלי בית המשפט וכליאה בבית הסוהר, עם עוד אישים מהנהגת הציבור, כתוצאה מהלשנות עליהם בפני השלטונות. פרטי המאורע אינם ברורים, וגם לא תאריכו, אך הם מעידים על אופי ועומק מעורבתו בענייני הציבור גם בלא משרה רשמית.

כבר בשלהי המגפה השחורה והפרעות, אנו מקבלים הד לפועלו של הר"ן בשדה הציבורי. כך, בדצמבר 1354, התאספו בברצלונה באי כוח של כל הקהילות בקטלוניה ומחוז ולנסיה כדי להקים ארגון משותף של כל היהודים במלכות ארגוניה. על החלטותיהם, שנערכו בעברית, חתמו ר' משה נתן מטאריגה, רב וסוחר אמיד ומשורר, שהיה קרוב למלכות וגדול בדורו בחכמה ובמעשים; ר' קרשקש שלמה, תלמיד חכם וסוחר מברצלונה ויהודה אלעזר, סוחר עשיר ותקיף שלא נודע בהצטיינותו בחכמה ובתורה. "לפי סגנונן של התקנות מותר לשער שר' ניסים גירונדי, שהיה אז רב בברצלונה, השתתף בחיבורן"7 .

לאחר המגפה השחורה חזרה הקהילה היהודית בברצלונה אט אט לאיתנה8 . נסיבות חיצוניות נוספות גרמו לכך שקצב הגידול של הקהילה היהודית וצורת התפתחותה היו משמעותיים פחות מאשר העיר ברצלונה בכללה.

באותה תקופה הר"ן היה היוזם והמרכז של תנועת דחיה דתית. הוא עצמו הוזמן9 על ידי ר' חסדאי קרשקש הזקן ור' שלמה קרשקש, ובאותו מידה נהג אף הוא כשהשתדל למשוך לברצלונה את בעל ההלכה האשכנזי ר' פרץ הכהן. בפועלו התורני הגדול, השיב הר"ן את זוהרה של ישיבת ברצלונה ליושנה.

אכן הייתה פעילותו מלווה בקשיים רבים, כפי שמעיד תלמידו הריב"ש: "ראיתי בברצלונה את מורנו הר"ר ניסים זצ"ל כשהיה רוצה להוכיח על איזה דבר מעצמו קצת מעשירי הקהל, היו מתריסין כנגדו ומבטלים עצתו. ואם [=למרות זאת] היו לו שם כמה גדולי הקהל קרוביו בעלי בריתו אוהביו ותלמידיו, וגם בגויים גדל שמו וכל שכן בישראל".

למרות האתגרים הפך הר"ן עד מהרה לפוסק הדור, כמי שהכול פונים אליו לשאול בעצתו ולשמוע את פסקיו. תלמידו הריב"ש כותב, שהר"ן הוא המנהיג בעל הסמכות העצומה של הדור, וכה כתב: "ומן אז חדלו נאספו, נשאר העולם שומם וגלמוד – לולי ה' הותיר לנו שריד, דבר אחד לדור, הוא מורנו הרב הגדול רבנו ניסים נר"ו"10 . בלשונו, "הוא [=הר"ן] השופט הגדול העומד על בני עמנו להורות את בני ישראל טרם יפסוק הדין להתיר ולהקל, וראוי שישאלו על זה כל חכמי הגלילות"11 .

ואכן, בדיקה בכתבי היד של קובצי תשובות הר"ן, שברובם נמצאים עדיין במילואם שמות המקומות והמחוזות שאליהם הריץ הר"ן את תשובותיו לשואליו, מגלה כי לא שלחם רק לברצלונה – מקום מושבו של הר"ן – או גירונה וקהילות ארגוניה וקטלוניה הסמוכות; אלא לקשת רחבה של ערי ארצו ולמקומות יותר רחבים של ערי ספרד וגם למקומות יותר רחוקים השיב הר"ן את אגרותיו ותשובותיו12 .

פירוש הר"ן לתלמוד ולרי"ף

בראש גולת יצירתו הענפה של הר"ן עומדים פירושו על התלמוד ופירושו על הרי"ף. החידושים לתלמוד מקיפים, בוודאות, עשר מסכתות, והם מתאפיינים בסברה מקורית ומחדשת, מתוך משא ומתן תמציתי, בהיר ומשכנע בדברי הרמב"ן והרשב"א ובשילוב עמדותיו המיוחדות של הרמב"ם ב"משנה תורה". כמו כן תופסים מקום בראש גם רש"י, רבנו חננאל, רבנו תם, הראב"ד ורבנו זרחיה הלוי13 .

מערכת פירושיו לרי"ף מונה גם היא כחמש עשרה מסכתות, ומגמת פניה שונה מן הפירוש לתלמוד בכך שעיקר עניינה הוא בכל עיון שיש בידו לעזור בקביעת פסק ההלכה. מקום מיוחד בפסקי ההלכה שלו נותן הרי"ף לרש"י ולרמב"ם וכמובן תוך התייחסות לדברי הרי"ף. הסיבה שבחר דווקא לפרש את הרי"ף אינה קשורה לרי"ף באופן אישי אלא למגמת ספרו כספר הלכות היוצא מן התלמוד.

חידושי הר"ן נשענים במידה רבה על תורת הרשב"א והוא מציין, יחד עם ספרו של חברו של הר"ן – ה"מגיד משנה", מגמה פרשנית חדשה – המבחינה לראשונה בקשר ההדוק הקיים לא רק בין פסיקת הרמב"ם לבין מסורת הפירוש בסוגיית התלמוד, אלא גם לרימוזים העדינים העולים מן הניסוח המילולי המפורט והמדויק של הלכה ברמב"ם אל סוגיית התלמוד אשר במקורה14 .

מסיבה זו, בעיקר, נודעה לר"ן השפעה משמעותית על פסיקתו של רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", המונה את הר"ן בין גדולי ההלכה אשר השפיעו על הכרעותיו ברמה השנייה (לאחר מעמדם המרכזי של שלושת עמודי הפסיקה: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש)15 .

מדוע מצויות בידינו כה מעט תשובות מהר"ן?

אין כל ספק כי הר"ן השיב אלפי תשובות לכלל שואליו, ובפרט שהוא היה מה שמכונה בארמית "כתבא רבא" וסופר מהיר, כפי שאנו מכירים זאת מתוך חיבוריו וספריו הרבים. אם כן, כפי שמנסח זאת הרב אריה לייב פלדמן, "מטרידה אותנו שאלה גדולה, פשוטה אבל יסודית, כיצד יש להסביר שהר"ן שהוא משיב הדור ודבר הדור, וכל בני דורו שואלים לו, למה נשארו לפנינו רק תשובות מעטות ממנו?"16 .

לפי דעתו של הרב פלדמן, ההסבר לכך קשור לשתי נקודות17 .

ראשית, הר"ן לא היה בעל מעמד מדיני או רישמי בקהילה ברצלונה, ולא הוכר מטעם המימשל כמנהיג הראשי של יהדות ארגוניה (כקודמיו הרשב"א והרא"ה). הר"ן כנראה סירב להתעסק בצרכי ציבור מהסוג הזה, המהווים נטל קשה ביותר, אלא העדיף לשמש כראש ישיבה בבית מדרשם של קודמיו הרמב"ן והרשב"א. כמו כן התפרנס מהיותו רופא מומחה (כולל היותו רופא בית המלכות). רק לעיתים רחוקות נדרש מאת המלכות או השלטונות להתעסק בצורכי הציבור. מסיבה זאת לא החזיק הר"ן מזכירים או מעתיקים שישאירו העתק מכל מענה ותשובה שכתב והשיב – וממילא לא נשארו העתקות מתשובות, מכתבים ומסמכים שנשלחו על ידי הר"ן. לעומת זאת הרשב"א שקדם לו בברצלונה, או הריב"ש (תלמיד הר"ן) שמילא תפקיד רשמי כמנהיג הקהילה, ומתוך שכך היה להם מעמד כלפי המלכות, מוכרחים היו להחזיק מזכירות של כתבנים ומעתיקים, וכך נשאר העתקים מלאים מכל הכתובים הבאים כחומר ארכיוני וכך נשארו רובם לפנינו.

סיבה שנייה, קשורה לדעת הרב פלדמן לרדיפה שנרדף הר"ן ואחדים מראשי הקהל על ידי השלטונות בעקבות הלשנה, בעקבותיה נאסרו וישבו בבית הכלא. המימשל חיפש אז חומר מרשיע נגד הרב ונגד הקהילה, ויש להניח כי בשעות ההן הושמדו רוב המסמכים הנוגעים לאישי הקהילה וליהדות ספרד בכללה. החידושים על הש"ס, שהיו ספרות תורנית "מקצועית" לחלוטין לא היו מסמכים שעלולים היו להיות מספקי חומר מרשיע, ולפיכך לא הושמדו.

דרשות הר"ן

הר"ן, שראה את ייעודו ומשימת חייו להעביר לדורות הבאים את אשר קיבל מרבותיו ואת אשר נתחדש לו בתורה, לא הסתפק רק במאמץ להנחית את חידושי ההלכה ועיוני התלמוד. הוא ראה עצמו מחויב באותה מידה להעביר לרשות שרשרת הדורות היהודית גם את אשר נתחדש לו מתוך עמוק תפיסתו ורוחב לבבו ושכלו ביסודות האמונה ובעיקרי ישראל, וכן ביאורים יסודיים בפרשיות סתומות של התורה, אותן פרשיות שהן יסודות בתפיסת היהדות ובאמונת התורה הצריכים ביאור עיוני, הגיוני ומעמיק.

במסגרת זאת כתב בין שאר חיבוריו ספר דרשות, דרשות הר"ן, שבו באה לידי ביטוי השקפתו התיאולוגית.

שתי המגמות המרכזיות השליטות בדרושיו הן המגמה להוכיח את תוקפה וייחודה של התורה, ומכאן את עליונותה התיאולוגית של תורת ישראל על כל שאר הדתות, והמגמה לייחד לתורת תחום עצמאי, נבדל מן הפילוסופיה ועליון עליה.

מעמד הר סיני במשנת הר"ן: הדגמת שיטתו הרעיונית

שתי מגמות אלו בולטות במיוחד בפירושו למעמד הר-סיני. המגמה הראשונה מגיעה לשיאה בפירושו למעמד הר-סיני כדרך האימות המיוחדת לנבואת משה, והשנייה עולה בפירושו לשתי הדיברות הראשונות מעשרת הדיברות18 .

הר"ן מסביר, שאף על פי שהזוכים לנבואה הם בדרך כלל אנשים המוכנים לה, היינו אנשים שהשיגו שלמות מוסרית ושכלית - הרי שישנם מקרים מיוחדים, בהם הקב"ה מנבא ברצונו גם את מי שאינם מוכנים לנבאה: "אם ירצה השם יתברך, יכונן העצים והאבנים, כמו שיכונן איש שלם היצירה מעותד להיות שלם בשכלו" (דרוש ד).

הדוגמה הבולטת ביותר לנבואה ניסית כזו היא מעמד הר סיני, שבו זכה כל עם ישראל, ללא יוצא מן הכלל, לנבואה ושמע ישירות מפי ה' את שתי הדיברות הראשונות מעשרת הדיברות, ואף על פי שרבים מן העם חסרו את שלמות המידות ואת השלמות השכלית.

בהביעו את ההשקפה הזאת שעם ישראל כולו זכה במעמד הר סיני לנבואה, מבטא הר"ן את קו המחשבה של רבי יהודה הלוי ושל הרמב"ן.

אנחנו אפוא מקיימים את התורה, מפני "שראינו בעינינו השגת משה, וכי השגנו אנחנו עמו ונתבררה אצלנו השגתו והשגתנו". מאחר שאופן אימות זה שונה בסוג מאימות הנבואה על ידי האותות והמופתים וחזק ממנו, אין בכוחה של נבואה המאומתת על ידי אותות ומופתים בלבד לבטל או לסתור את התורה.

מהבחנה זו נובעת מסקנה חשובה בפולמוס שבין הדתות, בייחוד בפולמוס עם הנצרות. נבואה המאומתת על ידי האותות והמופתים ודורשת את ביטול התורה או שינויה או המתיימרת לתת תורה אחרת במקומה – היא שקרית בהכרח. להתמודד עם הדת היהודית תוכל רק דת, שאימות נבואה ייעשה באותו האופן שבו אומתה נבואת משה.

עם זאת, אין בניסיון הנבואי של עם ישראל במעמד הר סיני כדי להעניק לתורה את נצחיותה. הוא יכול רק לאמת אותה אימות יחיד במינו, אולם אין בו כדי להבטיח שאימות דומה לו לא יחזור. למרות זאת, מסביר הר"ן, אנו בטוחים שהתורה לא תשתנה לעולם. ביטחון זה מבוסס על נבואת משה: התורה לא תשתנה לעולם, לא מפני שאומתה באמצעות מעמד הר סיני, אלא מפני שמשה הבטיח זאת לעם, ומפני שנבואתו אומתה במעמד הר סיני:

"וכיון שנתבררה לנו נבואתו שהיא אמת, ושהוא נתנבא שזאת התורה לא תשתנה לעולם, לא נביט לדברי המדבר בהפך, שכבר נתברר לנו ביאור שלם, שהוא משקר ומדבר מה שלא שמע".

בקביעה שיש באופן האימות של נבואת משה על ידי מעמד הר סיני כדי להבטיח את תוקפה וייחודה של התורה ולהגן עליה מפני טענות הדתות האחרות, הולך הר"ן בעקבות הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ובעקבות הרמב"ן19 .

ההקשר ההיסטורי ליסודות האמונה על פי הר"ן

חשיבותם של העקרונות הרוחניים שמבטא הר"ן ביסודות אלו – מתחדדים היטב כאשר שמים לב להקשר ההיסטורי שבו נאמרים הדברים:

בדורו של הר"ן היו בני התקופה נאמנים לתורה ולמצוות, אולם לאור הרקע המשברי מבחינה פוליטית וחברתית – המגפה השחורה, ההידלדלות הכלכלית, עליית הנצרות הקנאית הרודפת יהודים ובעקבותיה: רדיפות ופוגרומים – סביר שכל אלו גרמו לר"ן לראות את הסכנה של התרופפות אמונית בדביקות בתורה, ולחולשת החיבור שבין חוליות השידרה המאחדת את העם סביב תורת ישראל. היה מקום גדול לחשוש מפני שבר תיאולוגי נוכח סט הצרות שניתכו על ראש שלומי אמוני ישראל והלחץ הגדול שהתחיל בהדרגה להיות מופעל עליהם להמיר את דתם לנצרות, לעזוב את "הברית הישנה" והכושלת ולהחליף חלילה את הברית ב"ברית חדשה".

דרשות הר"ן נועדו אפוא לתת תשתית תיאורטית תיאולוגית יסודית ומבוארת היטב בדבר עליונותה ואמיתותה של דת ומסורת ישראל20 .

***

בפרק זה עמדנו על חוליה נוספת בשרשרת מסירת התורה מדור לדור, וחוליה זו קלאסית היא ומשקפת נאמנה את דברי ימי עמנו – חתירה לשגשוג ופריחה ויצירה תורנית פורייה, חרף תנאים משבריים ונסיבות חיצוניות קשות, אם מפני "איתני הטבע", ואם מפני גורלו המיוחד של העם היהודי בים האומות ככבשה בן שבעים זאבים. הר"ן, במפעליו התורניים בהלכה ובמחשבה, במעוף יצירתו ובהיקפה הרחב הוא חוליה של זהב בשלשלת העברת התורה וקדושתה לדורות הבאים, מתוך המשך יצירה וחידוש בתורת ה', תורת חיים.