שאלה:

כולם יודעים שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות", אבל מה בעצם המשמעות של זה?

תשובה

בתחום החקלאות קיימות מצוות שונות, שנקראות "מצוות התלויות בארץ" בגלל שהן תקפות (ברובן) רק לגבי יבול שצמח בתחומי ארץ ישראל הקדושה. מצוות אלו תלויות במחזור היבול השנתי ויש חשיבות רבה לשאלה היכן מתחילה ומסתיימת השנה החקלאית.

👈הכירו את המצוות המיוחדות לארץ ישראל!

כיון שמחזור הגידול השנתי של מטעים שונה ממחזור הגידול של גידולי שדה וגינה, לכן נקבעו להם תאריכי "ראש השנה" שונים. וכך אומרת המשנה1:

"ארבעה ראשי שנים הם:

באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים.

באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי.

באחד בתשרי – ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

באחד בשבט – ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו."

לדעת בית הלל, וכך נקבעה ההלכה, התאריך ט"ו בשבט מציין למעשה את "ראש השנה החקלאית" של גידולי המטעים. בעוד שעבור גידולי שדה וגינה השנים נקבעות לפי ראש השנה העברי הרגיל – א' בתשרי.

המשמעות המעשית:

הנה דוגמאות למשמעות המעשית של קביעת ט"ו בשבט כ'ראש השנה לאילנות':

תרומות ומעשרות

כל תוצרת חקלאית שצמחה בתחומי ארץ ישראל אסורה באכילה עד שחלקים ממנה יופרשו עבור הכוהנים2, עבור הלוויים3 ועבור העניים4 או לצורך אכילתם בטהרה בירושלים5.

הפרשת "תרומות ומעשרות" צריכה להתבצע מיבול של כל שנה בנפרד. אי אפשר להפריש מעשר אחד מיבולים של שנים שונות.

כמו כן, בשנים מסוימות חלים דינים שונים לגבי ייעוד המעשרות: בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית ל'מחזור השמיטה' מפרישים "מעשר שני"6 שאותו יש לאכול בטהרה בירושלים (או לפדות אותו בכסף שבו רוכשים פירות טהורים אחרים בירושלים כדי לחסוך את טרחת נשיאת הפירות לירושלים).

ואילו בשנה השלישית ובשנה השישית למחזור השמיטה מפרישים במקום זאת "מעשר עני"7 שאותו יש לתת לעניים.

התאריך הקובע את מעבר השנה הוא ט"ו בשבט. כך, פירות ש"חנטו"8 על העץ לפני ט"ו בשבט שייכים ל"שנת המעשר" שעברה, ופירות שיצמחו על העץ מט"ו בשבט ואילך שייכים ל"שנת המעשר" הבאה.

איסור עָרְלָה

כשנוטעים עץ פרי, אסור לצרוך את פירותיו בשום צורה במשך שלוש שנותיו הראשונות9.

חישוב גילו של העץ משתנה בהתאם לתאריך הנטיעה שלו. בדרך כלל10, עצים שנִּטְעוּ בסוף הקיץ ייחשבו בגיל 3 כשיגיע ט"ו בשבט השלישי בחייהם. כלומר: פירות שהעץ מניב עד ט"ו בשבט השלישי שלאחר הנטיעה נחשבים כפירות 'ערלה' ואסורים לצריכה; ואילו הפירות שיצמחו החל מיום ט"ו בשבט השלישי ואילך אינם נחשבים כפירות של 'ערלה' והם מותרים לאכילה (במגבלות מסוימות – ראו בפסקה הבאה).

נְטַע-רְבַעי

גם הפירות שהעץ מניב במשך שנתו הרביעית עדיין אסורים לשימוש חופשי ויש מצווה לאכול אותם בטהרה בתוך חומות העיר ירושלים הקדושה11.

"השנה הרביעית" של כל עץ נספרת, בדרך כלל12, החל מט"ו בשבט השלישי בחייו של העץ ועד לט"ו בשבט הרביעי. פירות הגדלים לאחר מכן הינם פירות רגילים המותרים לצריכה ומסחר באופן חופשי.

שמיטה

לפירות שצומחים בכל שנה שביעית, "שנת השמיטה", ישנם דיני קדושה מיוחדים: כל אדם רשאי לצרוך אותם בלי לשאול את רשותו של בעל הבית; אין צורך להפריש מהם 'תרומות ומעשרות'; אסור לסחור בהם ויש להעניק להם יחס מכובד ומיוחד.

שנת השמיטה אמנם מתחילה ומסתיימת בראש השנה העברי, א' בתשרי, אבל (לדעות מסוימות) דיני "פירות שביעית" חלים על הפירות שצומחים עד לתאריך ט"ו בשבט שלאחר שנת השמיטה13.

ביכורים

כתקופות בית המקדש, מי שמגדל בתחומי ארץ ישראל או (באזורים מסוימים בסביבותיה14) אחד או יותר מ"שבעת המינים" שהתברכה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית, תמר – מקדיש את 'פרי הביכורים' הראשון שצמח לו בכל שדה או מטע ומביא אותו לבית המקדש שבירושלים בטקס רב רושם, שם אוכלים אותו הכוהנים בטהרה ובקדושה.

👈 סלינו על כתפינו: על טקס הבאת הביכורים לבית המקדש

ט"ו בשבט משמעותי גם לגבי מצוות ביכורים: אם העץ מיהר להניב פירות לפני ט"ו בשבט, הם אינם נחשבים כפירות ביכורים משום שהם שייכם לעונה שעברה. רק הפירות הראשונים שצמחו על העץ לאחר ט"ו בשבט נחשבים כ'פירות ביכורים' ואותם יש להביא לבית המקדש.