דיאטות למיניהן, תופסות חלק חשוב בחיי רבים מאיתנו. מי לא ניסה דיאטה דלת-קלוריות, דלת פחמימות, דלת סוכר, דיאטה צמחונית... והרשימה הולכת ומתארכת. אולי תתפלאו לשמוע, אבל גם ליהדות יש מה לומר בנושא. היהדות ממליצה על דיאטת פירות. שימו לב: לא דיאטה דלת-פירות, אלא דיאטה מרובת פירות.

כך פועלת הדיאטה: אוכלים פירות. כמה פירות? כמה שתרצו, או ליתר דיוק כמה שיותר. איזה? מכל סוג ובכל צורה. מתי? תמיד. לאחר הקימה בבוקר, לפני השינה בערב, במהלך היום, בהפסקת הצהריים ואפילו בשעות העבודה...

התזונתיים שביניכם בוודאי מרימים גבה בתמיהה. זו דיאטה זו? מה עם איזון קלוריות? מה עם פירות מלאי סוכר? מה עם הפירות המשמינים, מול אלו הבריאים יותר?

ובכן, הבה ונתוודע אל המבט החסידי על הפירות. בעוד ט"ו בשבט רק חלף-עבר, וארונות עמך בית ישראל עדיין גדושים בפירות יבשים מסוגים שונים, נלמד כיצד לאכול פירות מסוג אחר.

ארצנו, ארץ הקודש, השתבחה בפירותיה. התורה מונה שבעה 'מינים' (סוגים) בהם השתבחה הארץ. ההגדרה נמצאת בספר דברים (פרק ח, פסוק ח): "כי ה' אלוקיך מביא אותך אל ארץ טובה... ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית-שמן ודבש". מנהג עתיק הוא לאכול בט"ו בשבט מהמינים הללו, ורבים הגישו לשולחן מגשים עמוסים בענבים, תאנים, רימונים, זיתים... הרשו לי לנחש שפריט אחד לא הופיע שם, כנראה: לחם. לא לחם מחיטה מלאה, ולא לחם עשוי שעורים.

מדוע נפקד מקום החיטים והשעורים מן החגיגה? הלא גם הם משבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם? התשובה לכך פשוטה: לחם הוא מצרך חיוני להתפתחות האדם. לא ניתן לחיות בלעדיו. לפיכך, לא נחגוג את אכילת הלחם, כשם שלא נחגוג את שתיית המים או את נשימת האויר. הפירות, לעומת זאת, מהווים מותרות. אדם יכול לחיות מאה ועשרים שנה מבלי לטעום טעם פרי. אכילת פירות מהווה סיבה למסיבה.

על-פי החסידות, הלחם (החיטה והשעורה) מייצגים את המצוות שהאדם מחוייב בעשייתם, שלא ניתן להסתדר בלעדיהם. הפירות מהווים דוגמא מצויינת למעשי חסד שהם בגדר 'מותרות', ובשפה התלמודית הם מכונים "לפנים משורת הדין".

לעיתים אנו מניחים כי מעשי טוב וחסד הם בבחינת 'קח ותן'. עשה לי אדם מעשה טוב, אשיב לו כגמולו. אך אם יבוא אליי אדם זר לחלוטין, שמעולם לא פגשתי ואולי לעולם לא אפגוש – מדוע שאעשה עמו טובה?

כשמחשבה מסוג זו עולה לך לראש, קח פרי ותאכל. זכור כי המעשה הטוב הזה, ה"אקסטרה מייל" אותו תלך, הוא לא מחובתך – אבל הוא טעים. גם עבור הזולת, אבל בסופו של דבר, גם עבורך.