כאשר בני-ישראל נדדו במדבר, מסר בורא העולם למשה רבינו סידרת מצוות עתידיות שתקבלנה תוקף רק עם הכניסה לארץ המובטחת. היו אלו מצוות קשורות לעבודת האדמה: לחרישה ולזריעה, לקציר ולאסיף. כמה ממצוות אלו קיבלו תוקף רק לאחר ארבע-עשרה שנות כיבוש וחלוקת הארץ.

למצוות אלו קוראים "מצוות התלויות בארץ": מצוות שקיומן תלוי ומוגבל לארץ ישראל בלבד.

ישנן מצוות שחלו רק בזמן שבית המקדש היה עומד על תילו בירושלים. אחרות רלבנטיות וניתן לקיים אותן גם בזמננו.

הנה סקירה קצרה על מצוות אלו. כמו בכל מצווה, גם במצוות אלו יש פרטים רבים המופיעים בספרי ההלכות השונים שמפאת קוצר המקום לא נכללו במאמר זה.

ראשית, הקדמה קצרה

היהדות מעודדת רבות את המלאכה. למעשה, ישנן דיעות הסוברות שבדיוק כמו שיש מצווה לשמור את השבת, יש מצווה לעבוד שכן כך נכתב בפסוק: "ששת ימים תעבוד!"

אבל אין עבודתו של היהודי עבודה סתם. גם כאשר הוא עומל קשות למחייתו, אין הוא עושה זאת רק כדי להרוויח עוד ועוד כסף כדי שיוכל לחיות חיי הוללות; גם העיסוק לפרנסתו הוא חלק מעבודת הבורא. הוא נושא ונותן באמונה, זוכר את העניים ואת מטרות הצדקה השונות ומפריש להם מכספו ומיבולו.

מיד עם הכניסה לארץ, רוב היהודים התפרנסו ממלאכת כפיים. כל שבט קיבל חלקות אדמה אותן הוא יכל לעבד ומהן הפיק יבול והתפרנס. עוד בהיותם במדבר, מסר להם האלוקים מצוות שונות אותן יוכלו לקיים כאשר יתחילו לעסוק בעבודת הקרקע.

לפניכם סקירה קצרה על מצוות אלו.

כאשר אדם חורש וזורע את שדהו... עליו להיזהר מ:

מצוות כלאיים היא מצווה האומרת כי יש לזרוע ולנטוע כל מין בנפרד. אין לזרוע שני מיני ירקות יחדיו ויש להפריד בין ערוגות הירק; אין לזרוע זרעוני חיטה, שעורה וכדומה עם שתילי גפנים או בתוך כרם; ואין להרכיב עצים ממינים שונים.

[אגב, מצוות כלאיים כוללת גם-כן איסור לזווג שני מיני בעלי חיים או ללבוש בגד המורכב מצמר ופשתן]

מדוע? מהי הסיבה לאיסור ה'כלאיים'?

בראש ובראשונה, על מצוות כלאיים נאמר "את חוקותי תשמורו" (ויקרא יט, יט). זו אחת המצוות הכלולות בקטגוריית ה'חוקים', מצוות שלא ניתן להבין את טעמם ולא בהכרח מובנות בהגיון האנושי. בקטגוריה זו נמצאים מצוות נוספות כמו איסור אכילת בשר וחלב שגם לה אין טעם וסיבה.

עם זאת, הפרשנים השונים ניסו להעניק סיבות למצווה זו. הרמב"ן מביא שני סיבות אפשריות: א) כדי שלא לשנות ממעשה בראשית ומן הצורה בה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו; ב) כי התוצר היוצא מן ההרכבה לא יהיה מועיל ומפיק פירות כמו הפרי המקורי. הרמב"ם מביא כי זריעת כלאיים הייתה חלק מפולחן אלילים בשנים קדמוניות. בתורת הקבלה והחסידות מוסבר כי ערבוב בין מינים שונים יוצר ערבוב בין אורות רוחניים ולפיכך הוא אסור.

וכשהיבול צומח והגיע עת הקציר והאסיף

ישנה סידרת מצוות האומרת לאיכר לזכור את העניים והנזקקים בעת שהוא קוצר את שדהו או אוסף את פרותיו. אלו הן מצוות 'לקט', 'שכחה' ו'פאה':

לקט: אם תוך כדי קציר השדה (או קטיף הפירות) נשרה שיבולת אחת או שתיים על הארץ, על האיכר להשאיר זאת עבור העניים.

פאה: בנוסף, בעת הקציר, אל לו לקצור את כל השדה – או לקטוף את כל הפירות – ועליו להשאיר חלק מסויים עבור העניים.

שכחה: אם שכח האיכר כמות קטנה של יבול בשדהו, אין לו לשוב ולקחתה אלא עליו לתתה לעניים.

הגיע הזמן ליהנות מהפירות

לאחר שבועות ארוכים בהם טרח האיכר להשקות, לחרוש ולזרוע את שדותיו, הניב השדה יבול טוב. זה הזמן להודות לבורא העולם על ברכותיו וכן לזכור את העניים ואת אלו שמקדישים את חייהם למען הקהילה.

במצוות הביכורים המוכרת לכולנו מחג השבועות, האיכר לוקח מראשית היבול ומביא אותו לבית המקדש בירושלים; מצוות ה'מעשרות' הן סידרה של מצוות שונות העוסקות בהפרשת חלק מסויים מן היבול ונתינתו לכוהנים, ללויים או לעניים. כמה ממצוות אלו חלות גם בימינו

מצווה מעניינת נוספת היא הערלה. במשך שלושת השנים הראשונות, אין ליהנות מפירות העץ; בשנה הרביעית יש להביא אותו לירושלים. רק לאחר-מכן ניתן ליהנות מן הפירות.

פעם ביובל (וגם בשבע שנים)

מכירים את הביטוי 'פעם ביובל'? המילה יובל מופיעה לראשונה בחומש, כאשר פעם בחמישים שנה היו מכריזים של שנת שבתון כללית: לא היו מעבדים את השדות וכל העבדים היו משתחררים לחופשי.

אבל איכרינו החרוצים לא היו צריכים להמתין חמישים שנה כדי לנוח מעט. השמיטה הייתה מופיעה פעם בשבע שנים, זו שנה בה אין לעבוד בשדה וכל הפירות הגדלים בפרדסים הפקר לכל. ישנם סיבות רבות למצווה מיוחדת זו, ביניהם מתן הזדמנות לחקלאים להקדיש שנה אחת לעבודת הבורא, השבתת העבודה בקרקע כדי לאפשר לה 'לנוח' ולהתחדש, ועוד.

גם בימינו

למרות שרוב המצוות המוזכרות כאן הן יחודיות לאיכרים, ישנן מצוות רבות שנוגעות גם לחיינו. ברחבי הארץ, הרבנות הראשית וגופי הכשרויות השונות מקדישים זמן רב כדי ליישם את הציוויים האלוקיים ולהביא לנו תוצרת כשרה ובריאה לנשמותינו.