שאלה:

מדוע אוכלים חרובים בט"ו בשבט?

תשובה:

בתלמוד או בהלכה לא מצוינת חובה לאכול חרובים בט"ו בשבט, אבל זהו בהחלט מנהג נפוץ בקהילות רבות. עם זאת, חכמינו מלמדים אותנו שמנהגי עם ישראל גם הם חלק מהתורה ויש להם טעמים עמוקים, ואכן, מתברר שהחרוב בהחלט מייצג את ט"ו בשבט.

ראש השנה לאילנות

קודם כל, כמה מילים על המשמעות ההלכתית של ט"ו בשבט, שנקרא "ראש השנה לאילנות":

נניח שאתה חקלאי ישראלי שמגדל תפוזים. מתוך היבול של הפרדס אתה חייב להפריש "תרומות ומעשרות" – לתת חלק מהפירות לכוהנים, ללויים, לעניים או לאכול את הפירות בטהרה בירושלים (ובימינו, פודים את קדושת הפירות על מטבע).

סדר ההפרשה תלוי במחזור קבוע של שנים. כיצד, אם כן, תדע לאיזו שנה שייכים התפוזים? מה התאריך הקובע?

כאן נכנס ט"ו בשבט. היום החמישה עשר בחודש שבט הוא "ראש השנה לאילנות", שזה אומר: הפירות שחנטו מאותו יום ואילך, עד לשנה הבאה, הם תוצר של השנה החקלאית החדשה.

שאלת החרוב

אבל יש עצים יוצאים מן הכלל1, כמו שאומר רבי נחמיה בתלמוד2: "דקלים וזיתים וחרובים, אף על פי שחנטו פירותיהם קודם ט"ו בשבט – מתעשרים לשנה הבאה".

התלמוד מסכם את הסוגיה ואומר: "נהגו העם בחרובים כרבי נחמיה". כלומר, ההלכה הזו לא הוכרעה בדיון של חכמים, אלא במנהג שפשט בקרב "העם". אם נקרא את המשפט קצת אחרת, נוכל למצוא בו רמז מעניין: "נהגו העם – בחרובים"! מכאן נולד המנהג לאכול חרובים בט"ו בשבט, שנועד לציין, לפחות בצורה סמלית, את המנהג שמוזכר בתלמוד...

השקעה וסבלנות

לחרוב יש גם תכונה מיוחדת, כמו שמספר התלמוד3: "יום אחד היה [חוני] הולך בדרך, ראה איש נוטע עץ חרוב. שאל חוני: "מתי העץ יניב פירות?", ענה לו האיש: "בעוד שבעים שנה". תמה חוני ושאל: "וכי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה?", והשיב לו האיש: "אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע מניב פירות. כשם שאבותיי נטעו בשבילי, כך אני נוטע בשביל בניי".

הלקח שאנחנו יכולים ללמוד מהחרוב הוא נפלא: חשוב להשקיע בעתיד, לחשוב לטווח ארוך. גם אם מדובר על תשואה שתבוא רק אחרי תהליך ארוך ומפרך, ללא רווחים מידיים, בסוף נזכה לטעום מהפירות. ואם לא אנחנו – אז הדורות הבאים.