כשהיינו ילדים...

היינו שוכבים על הדשא וחולמים. סופרים את הציפורים. "הנה אווירון!" קוראים בהתרגשות ולא שוכחים לשיר בשובבות ילדותית: "רד אלינו אווירון, קח אותנו למרון" (הטעות במקור)...

היינו מתרגשים לעקוב אחרי הנמלות האצות ומתרוצצות. מחפשים את המלכה. היכן היא? היכן מקננים כל הנמלים? ומדוע הדוב תמיד ישן בחורף?

ואז התבגרנו. התחלנו להבין שיש דברים הרבה יותר חשובים.

הטלפון הסלולרי, למשל. כשאנו יוצאים אל המכונית בבוקר, במקום לנשום מלוא חופניים אוויר צלול של שחר, אנו מחייגים/מסמסים/בודקים מייל.

או משהו חשוב אחר: המחשב. גם בו אסור לזלזל. באמצעותו אפשר לבדוק את המייל פעם בחמש דקות, לשוחח בצ'ט עם שלושה אנשים במקביל, לראות סרטונים בני חצי דקה ואפילו להספיק לעבוד...

אנו חכמים. יודעים הכול. מעודכנים בזמן אמת. אבל היכן התום? מה אירע לאותה נאיביות בעיניים?

"החסד ויתרון המעלה אשר האלוקים עשה את האדם ישר" אמר רבי מנחם מענדל, האדמו"ר השלישי מליובאוויטש, "..הוא דהגם שהולך על הארץ, מכל מקום הוא רואה את השמים. לא כן בהולך על ארבע דאינו רואה אלא את הארץ."

אולי היום בצהריים, אולי מחר; אולי מזג האוויר לא טוב מספיק. חכו להזדמנות הראשונה בה תוכלו פשוט לשכב על הדשא ולהביט השמיימה.

לשמוע את צפצופם של הציפורים. את צרצורו של הצרצור. לקחת אתנחתא מכל הרעש היומיומי, להתפעל מהעולם היפהפה שברא האלוקים ולומר:

"מה רבו מעשיך ה'."