עצוב או שמח?
לוח השנה היהודי איננו אירוע מתגלגל שמתנהל מעצמו, הוא לוח מתוכנן ומחושב היטב. החכמים שסידרו את הלוח התערבו באופן יזום כדי לדאוג שימים חשובים ייפלו בדיוק במועד המתאים להם ולא יאבדו את משמעותם בגלל קביעות לא מתאימה.
ניקח למשל את הכלל: "לא אַדוּ ראש". מה זה אומר? מתכנני הלוח דאגו שיומו הראשון של ראש השנה לא יחול לעולם בימים ראשון (א), רביעי (ד) או שישי (ו). וזאת מסיבות פשוטות: אם ראש השנה יחול ביום ראשון, הושענא רבה יחול בשבת ואז תתבטל מצוות חביטת ערבה שהייתה יקרה מאד בעיני חכמים; כך אם ראש השנה יחול בימים רביעי או שישי, יום הכיפורים יחול ביום שישי או ראשון, בהתאמה, וכך ייצאו יומיים רצופים של שבתון1. כדי למנוע תרחיש כזה, בוצעו תרגילים שסידרו את הלוח אחרת.
דוגמה נוספת: מתכנני הלוח דאגו שצום עשרה בטבת, שמסמל אבל כבד לציון התחלת המצור על ירושלים שהסתיים בחורבן, לא יחול לעולם בשבת.
וכאן עולה שאלה גדולה: מה עם תשעה באב? כיצד היום הכי עצוב בשנה, שמציין את הטרגדיות הלאומיות של עם ישראל לאורך אלפי שנים – החל מחטא המרגלים, המשך בשריפת שני בתי המקדש ועד לגירוש ספרד – יכול ליפול על השבת, יום של מנוחת הנפש ועונג? כיצד יכול היום שאוסף לתוכו את כל הקינות על להבות האש ותימרות העשן שליחכו את ההיסטוריה היהודית לחול ביום של התענגות מ"ברבורים ושְׂלָו ודגים"?
צום דחוי
השאלה מתעצמת מאד כששמים לב מה באמת קורה בשבת שנושאת את התאריך הכואב: תשעה באב.
בשנה שבה תשעה באב חל בשבת, היום חולף לכאורה בלי שום אזכור והתייחסות למשמעות הטעונה שלו. אפילו הסעודה המפסקת לקראת צאת השבת נראית כמו סעודת שבת רגילה. למעשה, בגלל כבוד השבת אסור להביע ביטויים של צער ואבלות.
ועוד יותר מכך: לא רק שיום השנה עצמו חולף בלי שום התייחסות, גם הצום בפועל – למחרת, ביום ראשון – הוא כבר לא אותו דבר כמו בשנים אחרות. מבחינה הלכתית, הצום נחשב חמור פחות, כי הוא דחוי ולא חל במועד המקורי2.
ובקיצור: תשעה באב בשבת – איך נתנו לזה לקרות? האם איננו מאבדים בכך את עוצמתו הכואבת של היום?
הרבי מליובאוויטש הרבה לעסוק בשאלה הזו, והתשובה שהציג חושפת את המשמעות העמוקה והאמיתית של החורבן והשבר3.
מה זה עונש?
המחנך רבי ניסן נחשב למלמד מסור ומקצועי, וההורים התגאו בזכות לשלוח אליו את ילדיהם להתחנך. כדי להעשיר את עולמם של התלמידים, רבי ניסן החזיק בחצר ביתו משק בעלי חיים מפותח, והתלמידים נהנו לצפות בשעות הפנאי בתרנגולים ובעיזים המשוטטים בחצר.
אך דווקא בביתו שלו, היו לרבי ניסן קשיים חינוכיים. יצחק שאול, בנו של רבי ניסן, היה ילד קשה עם אופי בעייתי. במקום להתעניין בשיעורים של אבא, הוא היה מתעלל בבעלי החיים בחצר. הוא היה קושר את רגלי התרנגולים, מורט את נוצות הכנפיים שלהם ומשסה את העיזים זו בזו.
באחד מסיבובי ההתעלות הללו הגיעו צרחות הכאב והבהלה של בעלי החיים עד לסלון ביתו של רבי ניסן, והוא הרגיש שהוא לא יכול להכיל זאת יותר. הוא קרא ליצחק שאול הביתה, הסביר לו כי לא עומדת בפניו ברירה אחרת מאשר לגרום לו להרגיש בעצמו את הכאב שהוא מסב לבעלי החיים. "עליי להכות אותך", אמר רבי ניסן לבנו המופרע.
יצחק שאול יצא מהבית כואב ומבויש, מלא עלבון וכעס על אביו שהרים עליו יד. כעבור זמן הוא נרגע ונכנס הביתה, וראה מחזה לא צפוי. אבא ישב ובכה. רבי ניסן מירר בדמעות. הוא ייסר את עצמו על כך שהגיע למצב כזה בו עליו להכות את בנו. דווקא המראה הזה של אבא שמתייסר מהמחשבה שהכאיב לבנו – שבר את לב הילד וגרם לו להתחיל הכול מחדש.
עונש הוא מושג מורכב ומבלבל. יש פער קוטבי בין החלק הגלוי של העונש ובין צדו הפנימי. מצדו של הילד, העונש הוא רגע משפיל שמסמל את ההתרחקות של האבא ממנו. הילד עלול להשתכנע שאבא שונא אותו ואיבד את האכפתיות אליו. אך מצדו של האב, האמת היא הפוכה: העונש הוא ביטוי דווקא לאהבתו העמוקהלילד.
קודם כל, עונש הוא ביטוי של אכפתיות – הרי האבא לא היה מעניש ילד זר, מה אכפת לו ממנו? אבל הרבה יותר מכך: האבא מוכן לספוג מחיר איום ונורא, ובכל זאת להעניש את הילד, לטובתו. האבא מוכן לסבול את הרגעים הקשים בהם הילד סובל, כועס על ההורים ונמנע מלהיות אתם בקשר – ובלבד לחשוב על טובתו של הילד בטווח הארוך ולשפר את מעשיו. אפשר לומר זאת כך: כשהילד בוכה, האבא בוכה יחד אתו.
הרבה יותר קל להיות הורה נחמד שלא מעניש אף פעם, הורה אוהב שרק מפנק, מחלק כסף ומעניק את המפתחות של האוטו בלי לסרב אף פעם. אבל זה בדיוק ההבדל בין דודה לאימא: דודה רק מחלקת סוכריות ולא נותנת עונשים, לא כי היא אוהבת יותר את הילד אלא דווקא כי אין בה את עומק האהבה הנדרש כדי להיות מוכנה לשאת את כעסו של הילד. רק הורים שאוהבים את ילדם מוכנים לקבל על עצמם את ייסורי העונש.
כך שבעומק הדברים, הענישה היא לא ביטוי להתרחקות, אלא ההיפך: היא מסמלת את העובדה שהאבא לא מוכן לוותר על הילד, לא מוכן לראות אותו הורס את עצמו.
יום של אהבה
שני ההיבטים הללו בולטים בעונש הקשה ביותר שהשם השית עלינו: תשעה באב.
מצד אחד, זהו יום של עינוי וצער, שכן ספגנו בו מכות קשות ביותר מידו של הקדוש ברוך הוא. אך מצד שני, תשעה באב הוא גם יום של אהבה וחיבור נצחי. הגמרא מספרת שביום הזה נולד המשיח, לומר לנו שמתוך אהבה גדולה הקדוש ברוך הוא כבר הכין את התרופה למכה ומיד עם החורבן החל כבר להניע את תהליך הגאולה.
עומק האהבה שטמון בתוך העונש התגלה בעוצמה רבה לעיני האויבים שפרצו לבית המקדש. הגמרא מספרת שכאשר הם פלשו לקודש הקודשים, הם ראו את הכרובים של ארון הקודש חבוקים זה בזה4 - סמל עוצמתי ומוחשי יותר מכל לאהבתו העצומה של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.
זה לא פחות ממדהים. עצם החורבן הנורא ביטא את הצעקה של הקדוש ברוך הוא, כביכול: אנא, אל תלכו, אל תתרחקו, אל תתייאשו! הבינו את משמעותה העמוקה של הסתרת הפנים, של העונש הנורא.
כעת אפשר להבין את העובדה שתשעה באב חל בשבת. זה לא שהיום חולף בלי כלום, אלא להיפך: בשבת תשעה באב, אנחנו בהחלט מציינים את מהותו של תשעה באב. רק שביום כזה, אנחנו לא מסתכלים במבט שטחי על העונש, אלא חושפים את העומק שלו, את ההיבט החיובי והטוב שבו. בתשעה באב שחל בשבת, אנחנו מפרידים בין הרבדים השונים. יום השבת, תשעה באב עצמו, מוקדש כולו לחלק החיובי והפנימי שטמון בעומק החורבן.
שיידחה כבר לתמיד
פעם בא הצדיק רבי שלמה מקרלין להתארח אצל אדמו"ר הזקן בתשעה באב.
בלילה קראו את מגילת איכה, וכל המתפללים ישבו על הרצפה ובכו. החסיד רבי שמואל מונקעס, שאהב לשמח ולעשות 'מצב רוח', הצליף בבוכים "בובקעס", גלעינים קשים, כדי להפיג מעט את האווירה הקשה. הצדיק מקרלין נחרד מהשובבות בליל התענית והפטיר: "בגלל אברכים כאלו חרב בית המקדש".
למחרת יצאו שני הצדיקים להליכה ביער הסמוך לעיר. לפתע ראו בין העצים חסיד יושב על האדמה, נמלים עוקצניות מטפסות על גופו והוא מקונן בבכיות על החורבן. הצדיק מקרלין התרשם מאד ואמר: "בגלל אברכים כאלו ייבנה בית המקדש!" – ואז הראה לו אדמו"ר הזקן שזהו אותו חסיד שרק אמש יידה את ה"בובקעס" בבית הכנסת...
הרעיון כאן עמוק מאד: לצד האבל והכאב בתשעה באב, עלינו להיות חדורים בהכרה בכך שהקדוש ברוך הוא לא מוכן לוותר עלינו. הפרידה והריחוק הם זמניים, הוא רוצה שננצל את היום הזה כדי ליצור מחדש את בית המקדש, והפעם בצורה נצחית שלא תתמוטט לעולם.
כך גם מסביר הרבי את דבריו של רבי יהודה הנשיא. בגמרא5 מסופר שהוא פנה לחכמים וביקש לבטל כליל את צום תשעה באב שחל בשבת, והנימוק שלו היה: "הואיל ונדחה – יידחה", כלומר: היות שהצום לא חל במועד המקורי אלא רק למחרת, הוא מאבד מתוקפו ומוטב לוותר עליו לחלוטין. העמדה הזו לא התקבלה להלכה, אבל היא מבטאת בעוצמה את הרעיון העמוק: רבי יהודה סבר שניתן להסתפק אך ורק בהיבט החיובי של היום. אין הכוונה לומר שתשעה באב מתבטל לחלוטין, אלא להיפך: לאחר שחווים בשבת את ההיבט החיובי של העונש, ומנצלים את השבת לזעקה ובקשה אמיתית מתוך שמחה ועונג של שבת, כבר אין צורך במימוש ההיבט השלילי של היום למחרת.
שנזכה לנצל את עת הרצון המיוחדת, עד שתתממש הגאולה האמיתית בפועל ממש וצום תשעה באב אכן יידחה ויתבטל לתמיד.
כתוב תגובה