"אבל אשמים אנחנו" – יסוד היסודות של התשובה

אלה שעוד יבואו

הכומר של העיירה הרגיש עייפות מקצועית והחליט לצאת לחופשת אוגוסט. הוא חיפש מישהו שימלא את מקומו בתא הווידויים, עד שעלה בדעתו רעיון ענק: להציע את המשרה לרב העיירה. כך בני הקהילה שלו יצפו בקוצר רוח לשובו מהחופשה ולא יתאהבו במחליף. הרב הסכים, בתנאי שהאנשים יבואו אליו הביתה, כך הוא לא יצטרך להיכנס לבית התפלה שלהם.

ביום ראשון בבוקר נכנס גנב העיירה לביתו של הרב ומבקש כפרה על כך שנכשל ביצרו ופרץ לחנות תכשיטים. הרב שאל: "כמה גובה הכומר על תיקון כזה?", והגנב השיב: "מאה רובל". "וכמה פעמים בשנה יוצא לך לבקש תיקון דומה?", המשיך הרב ושאל, והגנב ענה: "עשר". "אם כך", אמר הרב, "יש לי עסקה בשבילך. קנה ממני כרטיסיית מחילה עם עשר פעימות, ואמכור לך אותה במחיר מבצע של שבע מאות רובל בלבד". הגנב הסכים בשמחה, וכמוהו כל חוטאי העיירה. כולם ששו לסגור דילים ומבצעי כפרה עם הרב.

השבוע עבר והכומר שב לעבודה, ולתדהמתו, אף אחד לא בא להתוודות. כל הפושעים המוכרים נעלמו. הוא תפס את הגנב לשיחה, והוא סיפר לו על העסקאות המצוינות שהרבי הציע. הכומר הזועם רץ לביתו של הרב, וצעק: "מי הכניס לך לראש רעיונות כאלה?!".

"זה פשוט", הסביר הרב בנחת. "זה בדיוק ההבדל בינינו. אתה חושב על החטא הבודד שקרה. אני חושב קדימה, על החטאים שעוד יבואו"...

שוב חודש אלול, שוב נקום השכם בבוקר ונתחנן לסליחה על חטאינו ושוב נשיר מעומק הלב: "חטאנו לפניך, רחם עלינו". אך באותה מידה, סביר להניח שאלו יהיו אותם חטאים שביקשנו עליהם מחילה בשנה שעברה. בכל שנה מחדש אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים באותה סיטואציה ומתחרטים על אותם הכישלונות: על אותו לשון הרע, על אותן קנאה ושנאה, ולמרבה הצער, על אותה התמכרות לתאוות הלב.

והשאלה היא: איך עוצרים את הרוטינה ומוצאים דרך אמתית להשתנות? כיצד גורמים לכך שהשנה הבאה תהיה טובה מהקודמות? איך פותרים אחת ולתמיד את הפלונטרים הרוחניים שלנו? כיצד עושים את התשובה אחרת?

"אמרתי לכם"?!

לשם כך נדון ביסוד היסודות של התשובה, וזאת באמצעות עיון בדו-שיח מרתק בין בניו של יעקב אבינו, השבטים הקדושים.

הם נכנסו בתמימות למצרים לבקש אוכל, בסך הכול רצו להחיות את אביהם הזקן ולהציל אותו מהרעב בארץ ישראל. אך השליט המצרי נטפל אליהם והתעלל בהם. הוא עצר אותם בתקיפות והעלה נגדם האשמה חמורה של ריגול נגד מצרים. הוא הכניס אותם למאסר בן שלושה ימים, וכששחרר אותם הכריז ששמעון נשאר במאסר שערובה לכך שהם יחזרו יחד עם אחיהם הקטן.

הרגע הזה שבר אותם. לפתע הכול חזר אליהם. פתאום הם הבינו שהם יצטרכו שוב לחזור הביתה בלי אח אחד, ושוב לספר לאבא סיפורים על מה קרה לו ואיפה הוא. הפצע שהיה רדום במשך עשרים ושתיים שנה שב ונפתח, ובפעם הראשונה הם חזרו לדבר על הלילה הנורא ההוא. "ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה לנו הצרה הזאת".

ואז מתרחש דבר מוזר. ראובן, בכור האחים, עושה משהו שנראה כמו זריית מלח על הפצעים, שלא לומר, חלילה, לרקוד על הדם. במקום לנהוג באחריות של אח בכור ולהניח יד תומכת על הכתף, הוא עושה לכאורה את ההיפך הגמור. "ויען ראובן אותם לאמור: הלוא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש". ובקיצור: "אמרתי לכם!", הזהרתי מראש שזה מה שיקרה...

והתמיהה זועקת: הרי אין דבר מקומם ומקטין יותר מאשר "אמרתי לך", בטח כשאדם נתפס במבוכתו וברגעי מצוקה. כולם מכירים את הסיטואציות האלה. המשפחה ממהרת להגיע בזמן לחופה של הדודה, אבל אחרי כל הבלגן בסוף מאחרים, כולם עצבניים ומאוכזבים, ואז קם המטיף ואומר: "אמרתי לך שזה מה שיקרה! מי צריך את כל התסרוקות האלה?"...

מה גורם לראובן להתנהג כך? זה מה שחשוב עכשיו, ברגע הקשה הזה – להטיף להם מוסר ולומר "אמרתי לכם"?!

אל תחטאו!

הרבי מליובאוויטש1 מציע הסבר מעמיק לשיחה בין האחים, שנותן לנו את היסוד הראשון וההכרחי בעשיית תשובה.

בתוך הזעקה של האחים מסתתרת אמת פשוטה: הם לא לוקחים אחריות. הם לא מאשימים את עצמם במה שקרה, אלא ממשיכים להאשים את יוסף במה שהם עוללו לו. "אבל אשמים אנחנו", הם אומרים, אבל על מה? "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". לא על זה שפגענו בו, אלא על זה שלא ריחמנו עליו והצלנו אותו בכל זאת, אפילו שהיה מגיע לו.

הם לא הביעו חרטה על עצם המעשה, על כך שחשבו לשפוך דם נקי וכמעט הביאו להרג אח חף מפשע. הם עדין סברו שהאשמה הייתה מוטלת על כתפיו של יוסף. הוא זה שמתח אותם עד הקצה, הוא זה שהלשין עליהם ליעקב ועורר את כעסו עליהם – וזה, הם חשבו, לא השאיר להם שום ברירה. איש לא היה מצליח לשלוט בעצמו מול המתח שעורר יוסף בבית.

וכנגד זה התקומם ראובן. הוא טען: "הלוא אמרתי לכם אל תחטאו בילד, ולא שמעתם". אמרתי לכם מראש שאתם חוטאים בכל הלך המחשבה שלכם, טענתי כבר אז שאסור לכם להיות גם השופטים וגם התליינים. ראובן לא מתכוון להשפיל את האחים שלו, אלא ללמד אותם איך מתחילים לחזור בתשובה. לפני הכול, הוא אומר להם, עליכם לקחת אחריות על מה שקרה ולהפסיק להתפתל ולמצוא צידוקים, התנצלויות ואשמים אחרים.

ראובן הוא בעצמו דוגמה ללקיחת אחריות כפתח לתשובה. כמו שאומר המדרש: "ראובן פתח בתשובה תחילה" – כי ראובן הוא הדמות הראשונה בהיסטוריה שלוקחת אחריות. הוא הראשון שלא האשים אף אחד בחטא שלו, רק את עצמו. הוא חילל את יצועי אביו, ומיזמתו קם והפנה את החצים לעצמו. וזה התנאי הבסיסי לתשובה.

בדיחה עצובה אומרת שנוסח הווידוי מנוסח בלשון רבים: "אשמנו, בגדנו", ולא בלשון יחיד: "אשמתי, בגדתי" – כדי שאחרי הכול נוכל להפנות את האצבע המאשימה לעבר "האחרים". כולם אשמים – חוץ ממני. הם החוטאים, אבל אני תמיד בסדר...

הכול תלוי רק בי

התובנה הזו היא המהות של התשובה.

הרמב"ם מדבר באריכות רבה על הנושא של "בחירה חופשית", ובוחר לעשות זאת דווקא באמצע הלכות תשובה. הוא מסביר שם שלכל אדם ניתנה הבחירה החופשית אם להיות צדיק כמו משה רבינו או רשע כמו ירבעם בן נבט.

וזאת כמובן עובדה תמוהה מאד: הרי הנושא של "בחירה חופשית" נוגע לכל המצוות כולן, לא רק למצוות התשובה. למעשה, כל מושג המצוות מבוסס על ההנחה שלאדם יש בחירה מה לעשות ומה לא לעשות. האם הנושא הזה לא אמור היה להופיע בפתח הספר "משנה תורה"? למה זה קשור לתשובה?

והתשובה: התפיסה של בחירה חופשית היא המהות של התשובה. בלעדיה אין תשובה. כשיהודי שב בתשובה, הוא קודם כל חייב להבין שהוא עשה את מה שעשה בבחירה חופשית מלאה. היו לו כל הכוחות והאפשרויות לשלוט בעצמו ולהימנע מהחטא, ולכן העבירה נזקפת אך ורק לחובתו. רק מתוך ההבנה הזו, מתוך לקיחת האחריות המלאה, הוא יכול לחזור באמת בתשובה, עם ההבנה המשלימה: גם מעכשיו והלאה, הכול תלוי רק בי. אם הוא רק יחליט לעצור הכול ולתקן את עצמו, יהיו לו כל הכוחות לכך.

ניקח אפוא אחריות על עצמנו, נשכיל להבין שניתנו לנו כל הכוחות להתעלות מעל האתגרים הרוחניים ולתקן אותם, וכך נזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש.

הרב יונתן זקס, רבה של בריטניה לשעבר, הוא אחד הקולות היהודיים המשפיעים בעולם. הרב זקס סיפר פעמים רבות על הרגע שהפך אותו למה שהוא.

הוא היה אז סטודנט צעיר שסיים לימודי פילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג', והוא חש בלבול אמוני. המרצים שם היו גדולי האתיאיסטים בעולם, ושום דבר לא היה ברור ומשכנע.

חברים המליצו לו לנסוע לאמריקה להתייעץ עם גדולי הרבנים. הסטודנט הצעיר נפגש עם גדולי ההוגים הדתיים, אבל הוא חש שהשאלות המציקות לא נפתרו. עד שהוא נכנס לפגישה עם הרבי מליובאוויטש.

הוא כבר היה רגיל לשאול שאלות ולצפות לתשובות, אבל הרבי הפתיע אותו. הוא קטע את השאלות שלו והפך את אופי השיחה. פתאום הרבי החל להמטיר עליו שאלות: "כמה סטודנטים יהודים לומדים בקיימברידג'? מה הם יודעים על היהדות שלהם? מה אתה עושה כדי שהם יידעו יותר?".

הרב זקס היה המום. לדבריו, "עשיתי את מה שאנשים עושים במקרה הזה. הם עונים תשובות מסובכות כדי להמשיך לא לעשות שום דבר"... הוא השיב לרבי ש"בסיטואציה בה אני נמצא, אינני פנוי להתרכז במטלות כאלה".

אך הרבי קטע אותו שוב ואמר: "אינך נמצא בשום סיטואציה. אתה הכנסת את עצמך לסיטואציה הזו, וכשם שנכנסת אליה כך ביכולתך לצאת ממנה ולהיכנס לאחרת"...