למה באמצע הקיץ?
בעיצומה של אחת הבריחות המבוהלות מפני המודיעין הישראלי, קרא המחבל המבוקש לאסטרולוג שלו וביקש לדעת מתי הוא ימות.
האיש הביט לשמים ואמר: "אתה תלך מהעולם ביום חג של היהודים".
"איזה חג? פורים, פסח?", שאל המבוקש.
"לא חשוב", ענה החוזה. "בכל יום שתמות, הם יעשו חג"...
הקיץ הוא תקופה משעממת. שישה חודשים ארוכים בלי יום אחד של חג. מפסח עד ראש השנה בלי הפסקה אחת של יום טוב או חול המועד. אבל זה רק בימינו. בימי בית המקדש הייתה חגיגה גדולה באמצע הקיץ, בחמישה עשר לחודש אב. למעשה, הגמרא מדגישה שזה היה היום השמח ביותר בלוח השנה היהודי: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים".
ט"ו באב היה חגיגת שידוכים ירושלמית. ה"כל בו", אחד מספרי ההלכה החשובים בימי הראשונים, מסביר כי הייתה זו חגיגה של מועד ב'. הבנות המבוגרות או העניות, שלא מצאו שידוך בשל מגבלות שונות או סתם חוסר מזל, היו יוצאות במחול בכרמים מחוץ לעיר, ושידוכים רבים נסגרו שם. וכמובן, אין שמחה גדולה מאשר לראות את 'מעוכבי המזל' מוצאים אושר ומקימים בית בישראל.
לאחר חורבן בית המקדש התבטלה החגיגה הזו, כנראה בגלל ירידת הרמה הרוחנית שגרמה לחוסר צניעות. מגילת איכה מקוננת על כך במפורש ומציינת את אובדנו של המועד המקסים הזה כאחד מנזקי החורבן: "דרכי ציון אבלות... כל שעריה שוממים... בתולותיה נוגות" – ועל כך מפרש התרגום: "בתולותיה סופדות על שהפסיקו לצאת בחמישה עשר באב וביום הכיפורים לחול במחול".
וכאן עולה השאלה הפשוטה: מה פתאום בט"ו באב? למה נבחר דווקא היום הזה, יום סתמי באמצע הקיץ, לחגיגת השידוכים הכי שמחה בשנה? למה צריך להמציא חג חדש, ולא להדביק את החגיגות לאחד מהחגים המוכרים והמפורסמים1?
מה כל כך משמח בזה?
האמת היא שהתלמוד עצמו2 מסביר מה מיוחד ביום הזה. הוא מונה שישה אירועים שונים שאירעו ביום הזה. מדובר ברשימה היסטורית שמתפרסת על פני יותר מאלף שנה בתולדות ישראל, החל מימי ההליכה במדבר ועד מרד ביתר לאחר החורבן השני.
אך יש פלא גדול על רשימת האירועים הזו:
קודם כל, חלק מהאירועים הללו לא נראים משמחים מאד. כלל לא ברור מה כל כך שמח ומרגש בהם, עד שהם מצדיקים לקבוע דווקא ביום הזה חג חדש באמצע הקיץ.
ניקח למשל את הנימוק המרכזי: "יום בו פסקו מלכרות עצים למערכה". המזבח היה מוקד פעילות ללא הפסקה בבית המקדש, בערה בו כל הזמן אש והוקרבו עליו קורבנות – מה שהצריך אספקה שוטפת של גזרי עצים לבעירה, שאותה נידבו כמה משפחות חשובות בירושלים. ובכן, מספרת לנו הגמרא, מנדבי העצים היו מתאמצים וכורתים תספוקת של עצים לכל החורף, ואת זה הם היו עושים עד ט"ו באב – כי החל מהיום הזה חום השמש נחלש והעצים היו עלולים להיות לחים ומתולעים. נו, מה כל כך משמח בזה?
מה הקשר?
ובנוסף לכך, על כל רשימת האירועים הזו אפשר לתמוה: על פניו, זה נראה כמו רשימת "היום לפני" בלוח השנה, מין התקבצות אקראית של אירועים מזדמנים שהתרחשו באותו יום במהלך ההיסטוריה. מה קושר ביניהם וכורך את כולם יחד?
ניקח לדוגמה שלושה אירועים נוספים, וננסה לבחון האם יש קשר ביניהם.
אירוע אחד הוא: "יום בו הותרו שבטים לבוא זה בזה". כשבני ישראל נחלו את הארץ, בנות של משפחה שלא היו בה גברים היו חייבות להתחתן רק עם בני השבט שלהן – כדי לשמור את הנחלה בידי השבט ולא להעביר אותה לבני שבט אחר. אך לאחר ההתיישבות בארץ וההתבססות של השבטים בנחלות, החליטו ביום ט"ו באב לבטל את התקנה ולאפשר לכל אישה להתחתן עם בחיר ליבה, מכל שבט שהוא.
עוד אירוע התרחש בט"ו באב: לאחר הסיפור הטרגי של "פילגש בגבעה", שעברה התעללות קשה בידי בני שבט בנימין, החליטו כל השבטים להחרים את בני השבט ולאסור על חתונה אתם. אך כעבור זמן נשקפה סכנה ממשית ששבט בנימין ייכחד, ולכן זקני העם החליטו לפרוץ את החרם בדרך חריגה. הם הציעו לבני שבט בנימין לצפות בבנות המחוללות בכרמים ולהצטרף גם הם לחגיגת השידוכים.
ועוד אירוע התרחש באותו יום, מאות שנים אחר כך, בסוף ימי המקדש הראשון: "יום בו ביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו לרגל". לאחר מאות שנים בהן ניצב גבול הרמטי בין ירושלים לשומרון, שמנע מאזרחי ממלכת ישראל לעלות לבית המקדש, מלך ישראל האחרון, הושע בן אלה, הסיר את המחסומים ופרץ את הגבולות ואפשר לכולם לשוב ולעלות לירושלים.
ולא צריך להיות מפרש תלמודי כדי לתמוה: מה סודו של ט"ו באב? מה מחבר את כל הנקודות ההיסטוריות לחג אחד גדול? וכיצד הכול קשור לחגיגת השידוכים?
להיות אחים
יהודי פשוט נכנס לבית הכנסת בליל שמחת תורה ונסחף בלהט הריקודים. הוא ראה את תלמידי החכמים רוקדים עם התורה באהבה וגם הוא הצטרף בשמחה.
הרב לא היה יכול לסבול את פרץ השמחה שלו ושאל בסרקזם: "האם למדת כל כך הרבה תורה שאתה יוצא מגדרך בשמחת התורה? מה לך ולשמחה של הלמדנים?".
"רבי", השיב היהודי בעיניים נוצצות, "חתונה אצל אח שלי גם היא שמחה גדולה בשבילי"...
בט"ו באב קרה משהו אדיר3: יהודים החלו להביט אחד על השני כמו אחים. ביום הזה הפכנו את מה שקרה לנו בתשעה באב, זה ה'תיקון' לתשעה באב. בעוד שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, משום שיהודים התנכרו זה לזה ואמרו "שלי שלי ושלך שלך" – בט"ו באב האירה מידת האהבה בישראל, וכולם הבינו ש"הבעיות שלך הן הבעיות שלי, והשמחות שלי הן השמחות שלך".
זה הסיפור של נדבת העצים בט"ו באב: אותן משפחות שנידבו את העצים לבית המקדש, לא עשו זאת לכבוד עצמן. הן לא הקריבו כל כך הרבה קרבנות. הן הוציאו סכומי כסף עבור אנשים אחרים, כדי שיהודים אחרים שמקריבים קורבנות לא יצטרכו לשלם גם על עצים. ובט"ו באב הנתינה שלהם הגיעה לשיא. הם היו יכולים לומר, בצדק: 'עכשיו יש עצים לבית המקדש, מחסני ירושלים מלאים, נמתין עוד חצי שנה ואז נדאג להמשך. נחפש ונמצא אז עצים יבשים'. אבל הם לא עשו זאת. הרצון שלהם להועיל ליהודים אחרים כל כך בער בהם, עד שהם הקדימו ומסרו את התרומות שלהם למשך חצי שנה קדימה.
וזה בדיוק מה שאירע גם בכל האירועים האחרים. הסרת מגבלות נישואים בין השבטים, כמו התרת החרם על שבט בנימין, בדיוק כמו האישור לכולם לעלות לירושלים – כולם נבעו מאותה רוח טהרה של אהבה ודבקות בין יהודים, מתוך הבנה ש"החיים שלי אינם שלמים כל עוד החיים שלך אינם שלמים".
כעת מובן לגמרי מדוע ט"ו באב הוא היום המתאים ביותר לחגיגת שידוכים בעם ישראל. בסופו של דבר, היסוד והתשתית לבניין בית יהודי הם המוכנות לוותר, להקריב ולחשוב על טובת הזולת מתוך אהבת חינם.
אז ט"ו באב הוא היום בו אנו מפגינים יותר מכל יום אחר את המוכנות שלנו לגאולה שלמה ואת כל מעשי החסד שנעשו מאז ומתמיד והופכים אותנו לראויים וזכאים לישועה ולנחמה בקרוב ממש.
כתוב תגובה