אנו נמצאים בתקופת שלושת השבועות. עם תומה נציין את צום תשעה באב, היום בו חרב בית מקדשנו העתיק בירושלים, בשנת 69 לסה"נ.

בקווים כלליים ניתן לחלק את ההיסטוריה היהודית לשני מקטעים, החלק שלפני החורבן וזה שלאחריו. העידן הראשון הצטיין בנסים, בנבואה ובהתערבות אלוקית תמידית; העידן השני כולל גלות, סבל והסתר פנים אלוקי כמעט-מוחלט.

הגלות ארכה כמעט אלפיים שנים, ולאורך כל התקופה הזאת היהודים נשארו בדרך כלל נאמנים לאלוקים וליהדות. מה הסוד של היחס הזה? כיצד שימרנו את אהבתנו לאלוקים בנסיבות קשות שכאלה?

אני מאמין שהתשובה טמונה בטבעה של אהבתנו.

במשנה (אבות פרק ה משנה יז) אנו למדים שיש שתי צורות של אהבה: אהבה התלויה בדבר ואהבה שאינה תלויה בדבר. אני מכנה אותן אהבה שמניעיה אגואיסטיים ואהבה המבוססת על הנשמה. בכל מערכת יחסים ניתן לחוות את שתי הצורות של האהבה; עם זאת, יש סדר מסוים שהן צריכות להופיע בו. ראשית אנו מציעים אהבה התלויה בדבר, ואז, אם אהבתנו טופחה כראוי, ניתן לנו להתקדם לאהבה שאינה תלויה בדבר.

כל מערכות היחסים מתחילות בשלב האהבה המונעת על ידי האגו. מדרך הטבע, בדייט הראשון יבחנו הגבר והאישה זה את זה בעין ביקורתית. לכל אחד מהם יש רשימת ביקורת של התכונות שהם מחפשים בבן/בת הזוג הפוטנציאלי/ת. כל אחד מוכן להשקיע במערכת היחסים, אבל רק אם הוא/היא מחליטים שנראה להם שהיא תשרת את צרכיו. בקיצור, הם מוכנים לתת, אבל רק בתנאי שהם יכולים לקבל בתמורה. הם מוכנים לאהוב, אבל רק אם התנאים נוחים לאהבה.

לזה אני קורא שלב ההנעה על ידי האגו, כי האגו דואג לטיפוח עצמו לפני שהוא מטפח אחרים. האגו אינו מרשה לטפח אחרים אלא כשהדבר מעצים אותו עצמו. האגו אינו מרשה לאהוב את הזולת, אלא אם היא משרתת את צרכיו של עצמו.

בשלב הראשוני הזה תכונותיו/ה של האהוב/ה חשובים לעניין; הם מקור ההשראה של האהבה. אם הם ייעלמו, גם האהבה תתפוגג באופן טבעי. במילים אחרות, בשלב הזה האהבה תלויה בדבר.

אהבה התלויה בדבר אפשרית בשלב הראשון. אהבה אמתית מתאפשרת רק בשלב השני.

הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, תיאר את השלב השני כך: "נחוצות עשרות שנים כדי לפתח אהבה אמיתית בין בעל לאישה. באהבה כזאת הבעל והאישה מרגישים כאילו הם חלק זה מזה, ואין הם יכולים לדמיין את חייהם זה בלי זה".

בשלב הזה אבסורדי לשאול את הגבר למה הוא אוהב את אשתו (או להפך), ממש כשם שלא נשאל את המוח למה הוא מרגיש את הכאב של הזרוע. המוח מרגיש את הזרוע כי הם מחוברים לישות אחת. זוהי הרגשתם של בעל ואישה. להעניק לזולתך זה כמו לתת לעצמך.

בשלב הזה תכונותיו של הנאהב כבר אינן משנות. הוא או היא אולי יאבדו את יופיים, את חוכמתם ואת שנינותם, ובכל זאת ימשיכו להיות נאהבים. למה? כי הם התקרבו זה לזה עד כדי כך כך שהם שהם אינם יכולים לדמיין את החיים בלי אהבתם ההדדית. זה יהיה פשוט בלתי-נתפס.

את סוג האהבה הזה אני מכנה אהבה המבוססת על הנשמה, כי רק הנשמה יכולה להציע אהבה שכזאת, שאינה תלויה בדבר. הנשמה חיה למען אחרים ומפיקה תענוג מהנתינה, מהשיתוף ומהדאגה לזולת. הנשמה אינה זקוקה צידוק לאהבה. היא נותנת את האהבה לא בגלל סיבה, לפחות לא סוג הסיבה שמדברת אל ההיגיון. הסיבה שהנשמה אוהבת היא פשוט שהיא אוהבת.

אהבה מסוג זה שרתה בין רבי עקיבא ואשתו רחל. היא עודדה אותו לצאת ללימודי תורה בישיבה. הוא נענה לקריאתה ויצא ללמוד 12 שנים. כשחזר שמע באקראי שאשתו מספרת לאחת משכנותיה עד כמה היא גאה בבעלה, ומוסיפה שגם אילו נשאר להמשך לימודיו במשך עוד 12 שנים היא הייתה אוהבת אותו באותה מידה. בשמעו זאת הוא חזר מיד לישיבה ולמד עוד 12 שנים.

איך היא יכלה לאהוב אותו אם הוא לא היה שם? כי היא הייתה קשורה אליו הדוקות כל כך עד שלא היה ביכולתה להפסיק לאהוב אותו. סיבת אהבתה לא הייתה שהוא מילא את צרכיה. היא אהבה אותו כי היא הייתה מאוהבת בו.

וזה ההבדל בין לאהוב ובין "להיות מאוהב". אהבתה גברה על הנסיבות הלא נוחות. היא הייתה אהבה בלתי-אנוכית, מבוססת נשמה.

נחזור ליחסינו עם אלוקים, ואטען שכבר לפני זמן רב הם הבשילו לאהבה מבוססת נשמה.

הבה נבחן את היחסים.

כשפגשנו את אלוקים בראשונה היינו עם משועבד ונרדף. אלוקים הציל אותנו, היכה את משעבדינו בעשר המכות. הוא הוציא אותנו ממצרים והביאנו להר סיני, שם הימם אותנו בתצוגה ללא תקדים של חיבה ומורא. הבזקי ברקים, מהומת רעמים, קריאות מחרישות אזניים של שופר שמימי, והופעתו של אלוקים האהוב שלנו בהילת אור זוהרת וירידתו על ההר. אז הוא הכריז על מחויבותו הנצחית כלפינו וביקש את נאמנותנו היציבה.

במשך ארבעים שנה הוא רעה אותנו כצאן במרחבי המדבר המסוכן ובדרך פלא קיבלנו אוכל, שתייה ומחסה. הוא הביאנו לארץ המובטחת, זבת חלב ודבש. הוא הכריע את אויבינו, כבש את ארצנו והעניק לנו כוח, שגשוג ואת כבוד כל העמים.

האם אהבנו אותו? האם נתנו לו את מחויבותנו הבלתי-מעורערת? ברור שאהבנו אותו: מי לא היה עושה כך? בנינו לו בית מקדש וסגדנו לו בו. קיימנו את מצוותיו ונתנו לו את אהבתנו. הקרבנו את הנכסים הנבחרים ביותר שלנו על מזבח האהבה.

האהבה הייתה הדדית. אהבנו מה שהוא הציע ונתנו בתמורתה את המיטב שלנו. אהבתנו הייתה ממשית, אבל היא הייתה אהבה של שלב ראשון, מבוססת אגו ותלויה בדבר.

אבל בנקודה כלשהי היחס התקדם לשלב הנשמה. באותו זמן לא ידענו זאת, אבל כאשר מתנותינו ניטלו מאיתנו — המשכנו לאהוב אותו, וגילינו שמערכת היחסים בינינו הבשילה.

הכול השתנה. בית המקדש חרב, ארצנו נגזלה מאיתנו, ילדינו נטבחו, אנשינו ונשותינו נאזקו בשלשלאות ונלקחו לעבדות, ואנו למדנו לסבול תחת עול של אומות עריצות.

אבל המשכנו לאהוב אותו. למה?

כי הבנו שאלוקים והעם היהודי מהווים ישות אחת ויחידה. התקרבנו זה לזה כל כך עד שלא יכולנו לדמיין את החיים בלעדיו. אהבנו אותו פשוט כי אהבנו אותו, ומבחינתנו לא יכלה להיות דרך אחרת.

עכשיו אהבתנו מבוססת נשמה, בלתי-אנוכית, שאינה תלויה בדבר ובת קיימא.

למה ירצה אלוקים אוהב להעמידנו בניסיון כזה?

תארו לכם בעל שביקש להשיג את חיבתה של אשתו ולשם כך הביא לה מתנה. היא אהבה אותו בזכות תשומת לבו, אבל ברבות הזמן היא שכחה אותה. אז הוא קנה לה מתנה אחרת וחזר ורכש אהבתה. בהדרגה היא שכחה גם את המתנה הזאת, והוא נאלץ לחזור ולקנות לה מתנה אחרי מתנה.

הגיע הזמן שהוא הבין בעצב שאשתו לא אהבה אותו אהבת אמת. היא אהבה רק מה שהיא קיבלה ממנו. עכשיו הוא הבין שהוא ייצר את אהבתה באמצעות המתנות שהעניק לה. האהבה הזאת הייתה נטולת שמחה. היא לא הייתה אמיתית.

גם אלוקים לא רצה את סוג היחס הזה. הוא היה מאושר להעניק לנו בתחילה, כשאהבתנו אליו הייתה בניצניה. אבל אחרי שהבשילה, היה עליו להניח לנו ללכת. לחתוך את חבל הטבור הראשוני ולשחרר אותנו ללכת בדרכנו. היה עליו לראות אם אהבתנו תימשך, אם היא הייתה אמיתית.

במושגים מיסטיים, "התאווה האלוקים להיות לו דירה בתחתונים", המציאות שבה אין מבחינים בו בבחינה שטחית. הוא לא ביקש לכפות על עם שלם להודות לו תודה קולקטיבית, אלא שהעם יבקש אותו מרצונו שלו. בקיצור, הוא רצה להיות רצוי.

אז הוא ברא את היקום, ואחרי כן הסתיר פניו ממנו. הוא ברא אנושות והטיל עלינו שליחות. צרו לכם בעולמכם מקום לאלוקים, אבל עשו זאת מרצונכם שלכם. איני רוצה לכפות את עצמי עליכם על ידי שאראה לכם את כוחי הנורא, את יופיי שאי אפשר לסרב לו ואת שפעת ברכתי. אני רוצה שאתם תרצו אותי מרצונכם.

לדרגת המסירות הזאת הוא לא ציפה מיד מהתחלה. הוא הקציב את הזמן הראוי לדגירת נאמנותנו אליו ולהבשלתה. במהלך הזמן הזה הוא הראה לנו את גדולתו והשרה עלינו את אהבתנו אליו. הוא הזין את היחס ואיפשר לו להגיע לשיאו הטבעי.

במלאות הזמן הוא הגיע לשלב השני. עכשיו הרגשנו כאילו אנו חלק מהותי שלו, הרגשנו שנתינתנו לאלוקים כמוה כמו נתינה לעצמנו.

זו האהבה שאלוקים רצה.

הבעש"ט מספר סיפור על אב שהסתתר מבנו כי הוא רצה שבנו יגיע אליו. הילד, משלא הצליח למצוא את אביו, ויתר וחשב שאביו נטשו. הוא התיישב במקומו והחל לבכות, ואז הגיע אדם זקן והסביר לו שאביו לא נעלם, אלא רק מסתתר מפניו מאחורי מסך. הוא מתבונן בו ומקווה שהילד יחפש אותו. הוא מחכה עד שהחיפוש ייעשה מתוך כנות.

אבינו מסתתר מפנינו, ואנו יודעים את סיבת הדבר. אסור לנו להתפתות לחשוב שנינטשנו ושהיחס בינינו חלף ואיננו. כל מה שאנו יודעים אנו יודעים שהוא רק מסתתר; מתבונן ומחכה. מצפה מאתנו שנבקש אותו בכל לבבנו ובכל מאודנו, בכל הכנות שאנו יכולים לגייס.

הוא רצה שנחוש בהיעדרו ושההיעדר יפיח רוח חדשה בלהבות אהבתנו. הוא רצה שנטפח את גחלת כמיהתנו עד שהיא תתפוצץ בייסורי תופת של תשוקה. כשנגיע לכדי כך, הוא יופיע. אנו מצפים לרגע הזה בנשימה נעתקת, כי הוא יכול להגיע בכל רגע.